.
..
...
אני מסתכלת ביומן ונחרדת. מצד אחד, נדמה היה שעברו שנים מאז גיל 18 התדפק על דלתי ומצד אחר,
זה קרה רק לפניי חודש ומשהו. כה הרבה הספקתי, כה הרבה עברתי ועשיתי. כ"כ הרבה חוויות, זכרונות, כשלונות והצלחות.
כל כך הרבה למדתי.
בחודש וחצי האחרונים, שהיו גדושים בבגרויות, מבחנים ומתכונות, יכולתי להישבע שמתו לי יותר תאים במוח מאשר שהידע הנרכש הזה הואיל לי במשהו.
עברתי התמוטטות עצבים, הייתי האדם הכי עייף עלי אדמות ובכל זאת ניהלתי שיגרת חיי-בית שמסתכמת כל הזמן באותו הדבר:
- השקמה ב-4 וחצי לפנות בוקר. אמא אוהבת להעיר, כי אמא עמה רצאח.
- "שינה רצופה" עד 7, ואז קמים ולוקחים את הקטנה לגן.
- ממהרים לבצפר, וכמובן מאחרים.
- אחריי בצפר, לנקות את הבית.
- אחריי ניקיון בית, אולי חצי שעה שינה.
- אולי החצי שעה שינה, חצי שעה לעצמי במחשב.
- ואולי, אם מזלי היטיב עימי, אולי אצליח להכניס משהו לקיבה הריקה שלי, בתרם אמות.
- וכמובן, לוקחים את הקטנה מהגן בידיוק ב-5, גם אם לומדים עד 4 וחצי.
בימי שישי, מתנה משמיים. ערב נהדר עם אהוב נפשי, וגם אז אני נחרדת מכל שיחה נכנסת.
בא לי לברוח, בא לי להיעלם, בא לי לגור לבד, הרחק מכולם. בא לי להרוג אנשים, בא לי לגרום להם לבלוע את הלשון.
בא לי להפסיק לשנוא ובא לי לנוח, אבל עדיין אין מנוחה. עדיין לא. עוד קצת, עוד מעט, והכל יהיה בסדר.
יותר מכל, בא לי שבת שקטה להתעורר באיזו שעה שבא לי, להסתכל עליו ולחייך ולומר לעצמי "ואללה, החיים היפים".
בקיצור, זין על הכל. אני לא אשבר עכשיו כי הבני אדם שמנסים לשבור אותי,
לא שווים יריקה לפרצוף.
"היא תמות מתישהו ואף אחד לא יזכור אותה ואף אחד לא יאהב אותה,
ואני אזכר בלבבותיהם של אנשים רבים מספור ואדע כי אהבתי ונאהבתי.
וזה, יקר מאוצר."
Reborn
אמילי בתמונה ישנה נושנה. נא לא להעתיק ולא, יימח שמכם לעולמי עד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss Grinch
