אני פונה לקהילת המלצרים הנמצאת פה בישרא לאות הזדהות והבנה.

לפניי שבוע וקצת, יצא לי ולאהוב נפשי לעבוד במלון, מה שהיה חדש לנו מהסיבה שעבדנו עד כה רק באולם אירועים נידח ומתפרק בירושליים ולא היינו מודעים לכללי העבודה והלחצים של המנהל המָלוֹני החדש שעמדנו להיחשף אליו.

ההסעה הוקדמה ל-15:00 בידיוק וללא שום איחורים, הופענו אליה לבושים מיטב בגדי עבודתנו שמסתכמים כמו תמיד במראה קודר לגמריי של חולצה ומכנסיים שחורים, נעליים תחתונים וגרביים אותו הצבע. ורצוי שהציפורניים והאיפור גם ישתלבו במראה המרנין הזה, סתם כדי להתאים צבעים עד הסוף.

נסענו מלאי ציפיות וחששות לאשקלון, למבנה המשעשע העגול העומד על יד החוף הרגוע ופתחנו את פינו בהתלהבות מהגודל של המקום וכמות האנשים שהתרוצצה מפה לכאן ללא שום הטיית תשומת לב לכיוון ההסעה הקריית-גתית הקטנטנה שלנו.

יצאנו מההסעה, צוות של 5 בנות ובחור ופסענו לנו לעבר הבית מלון, בראשינו מלצרית עתיקה מהצוות שהדריכה אותנו לקראת מה שצפוי לנו במלון.

עם תחילת תהליך המיונים, נחרדנו לא רק מהגודל והלחץ הרב, אלא גם מכמות האחראים, המנהלים ומספרם הרב של המלצרים, שעלה על 30 לפחות.

בראש המלצרים עמדו 5 אחראים שונים שדיברו על אינספור תפקידים שונים שעלינו לבצע והזכירו אלפי מטרות ומטלות שאוי לנו אם לא נסיים עד סוף הערב.

בסופו של דבר כל אחראי החל לדבר על מה שהוא הולך לעשות עם כל קבוצת מלצרים, כך שלקראת סוף ההדרכה, איש לא הבין למי מהאחראים הוא אמור להקשיב, כי במקרה והקשבת לדברי האחד, האחר היה בא ומתלונן על זה שאתה חסר תועלת.

היו לנו 5 אירועים מקבילים לדאוג להם, כשהגדול בהם היה בגן. חלק מהצוות ואני נלקחנו לנו לחתונה שבגן, כשהאחראי ממשיך להזהיר אותנו פן נבייש אותו בפניי רבים. הבטחנו לו בלב בטוח שלא יקרה דבר ואנחנו מנוסים מספיק כדי למלצר בחתונה שכזו ושיסיר כל דאגה מליבו. באנחה רווחת, הוא נחבא מעיניינו והותיר אותנו לסדר את השולחנות לכבוד האירוע.

השעה 18:00 ומתחילים להגיע אורחים. אחריי הפוליש והצחצוח, סידור השולחנות והשתיה, ניגש כל אחד לעמדתו ליד השולחנות שקבעו לו בתיקווה שיתיישבו בו צעירים בעלי כיסים תפוחים וללא קמצנות בעניין של הטיפים. קבלת הפנים החלה וחולק שלל מרהיב של אוכל טעים שפוזר בכל מקום אפשרי ע"י האורחים חסרי הבושה. אופייני. האירוע החל בסדר.

התמונות של הזוג, שהוקרנו על מסכים הפזורים ברחבי הגן, הקסימו לא רק אותנו אלא אף את הזוג עצמו שעמד נאנח לאור כל תמונה שצפו בה שוב ושוב ושוב.

לאחר קבלת הפנים, התחילו להתיישב האורחים בשולחנות. אנחה כבדה מצידינו. בשולחנות שלנו התיישבו זקנים מתפרקים, כשרק על פנים של אחת הזקנות מרוח חיוך אמיתי ולבבי של סתבא פולניה לעניין. פנקי אותי סבתא, פנקי אותה. מלווה בפיליפינית הצמודה שלה, היא התייחסה אליה כמו שרק סבתא פולניה מתייחסת לנכדה האהובה שלה, עם מרב הכבוד והבנה, ללא שום לחץ וטענות, אל אף העייפות הפיזית שלה והזיקנה.

פה התחילו הבעיות.

קודם כל, המנות הוגשו בקצב איטי שאין כמוהו. השף ועוזרים שלו היו עסוקים בלנבל את הפה במשך שעות במקום להריץ את המנות, כך שיצא שתור של 40 מלצרים לא נע ולא זע במשך רבע שעה שלמה, כשהמנות מתקררות להן לאיטן בצלחות שהוכנו מראש ומוגשות לאורחים הרעבים חסרות כל טעם.

כמובן שהאורחים התחילו להתלונן ובנוסף לכך, נשברה גם מכונת הבירה, כך שגם בירה לא הייתה להם.

בבאר, היו רק עוד אכזבות נוספות. מעולם לא פגשתי בבארמנים כאלו עצלנים, ללא שום ידע בעיסוק המפגר שלהם. לא רק שהם בקושי פתחו בקבוק יין, הם גם מזגו מחוץ לכוסות במקום לתוכן. ורק ביקשתי 2 כוסות וודקה רדבול, גם כאן נאלצתי לחכות 20 דקות למענה מצידם.

חזרתי לאחד השולחנות שלי, מצטערת על הזמן הארוך ועל כך שאין בירה. הזקן שביקש אותה, התחיל להתלונן שמעולם קודם לכן לא ביקר באירוע שיש בו רק סוג אחד של בירה ושהמכונות בו מתקלקלות. התנצלתי שוב והבטחתי שברגע שתיהיה, אמזוג לו בירה כאוות נפשו.

בתגובה צעק עליי הזקן שאני אמורה לתקן את המכונה ומייד ולא, ישמע על כך האחראי שלי. השוק לא איחר להגיע. בלב כבד פניתי בבקשת מחילה אחרונה. "אולי להציע לך משהו אחר לשתות בנתיים?". בתמורה קיבלתי נזיפה נוספת, שכללה קללה ערבית כלשהי שלא הצלחתי לפרש.

עברתי לסבתא הנחמדה כדי לקבל קצת חמימות ובאנגלית עילגת ניסיתי להסביר לפיליפינית שלה מה מגישים לאכול. במקום "כבד", נתתי לה להבין שמגישים איזה דג פיראנה אקזוטי שלמשמע שמו המומצא היא קפצה בבהלה בטענות שזה יעשה רע ללב של הסבתא שלה. הרגעתי אותן והבאתי להם דג פחות מסוכן, סה"כ דניס אפוי בתנור. קיבלתי חיוך לבבי בשנית ופניתי לשולחן השני.

בשלב כלשהו של האירוע, בו ספגתי אינספור ההאשמות מצד הזקן הצמא לבירה, המטרפו לאחד השולחנות שלי 5 צעירים כבני 23.

פה התחילו הבעיות האמיתיות.

זה הלך בערך ככה...

ערס שמנמנן בן 24: מותק מותק, תביאי לנו מנות

אני: אין בעיה אדוני הנכבד. מה להציע לכם חברים?

בלה בלה בלה מזמינים מנות.

אני רצה לתור של המאתיים מלצרים, לוקחת 5 מנות כבדות על המגש ורצה כל עוד נפשי בי לשולחן.

ערס שמנמנן בן 24 טועם מהמנה: בואי בואי מותק לפה. מה זה? תגעי בזה? זה קר רצח. קחי קחי את החרא הזה מפה. תביאי מנה חדשה, ברור?

אני רצה לתור שוב, מוכת שוק נוסף על הטון של הבחור, שהשתנה בין רגע. משיגה שוב מנה אחריי 10 דקות, אחריי שוידאתי שהיא חמה ומוכנה.

ערס שמנמנן בן 24: ואללה עכשיו את סבבה. תביאי תביאי ת'מנה יא מפגרת. רגע! קחי קחי אותה, אין פה תפוחי אדמה!

בשלב הזה עלו בראשי שתי מחשבות:

1. איך הוא מעז לדבר אליי ככה? אני מלצרית או זונה? חצוף. ואולי הוא שיכור בכלל?

2. אני צריכה להחליף שולחן ומיידית.

וכשאני מספרת על מה שהוא אמר, אני מספרת בשיא הדיוק, האמינו לי הפעם.

לקחתי את המנה והלכתי להביא לו מנה נוספת, חמה עם תפוחי אדמה. בדרך למטבח וחזרה הייתי צריכה לשמוע עוד הערות מצידו, שהיו אישיות לגמריי.

בתחילה הוא צחק על השם שלי, אמר שזה שם של איזו חשפנית לטינית, אחריי זה צחק על ההבעות פנים שלי, על הגובה שלי, על העבודה שלי, על זה שבכלל אני חסרת תועלת ובקושי זזה, על זה שזובי אני אקבל טיפ וזה יקרה רק במקרה אם אני קופצת לו על 4, 20 פעמים ברציפות ועל עוד דברים רבים שממש לא בא לי להזכיר פה. סבלתי את זה עוד קצת, מחכה לזה שפשוט ישתכר עד צאת הנשמה כדי שאוכל לדרוש החלפה מיידית הפעם.

ברגע שהבאתי את המנה עם תפוחי האדמה,

ערס שמנמנן בן 24: תביאי לנו 6 כוסות רייקים וקולה

אני: יש רק קולה דיאט, להביא?

ערס שמנמנן בן 24: ואללק אתם הכי גרועים בארץ. תביאי תביאי כבר דיאט, נו.

נשבעת לכם, לא רק שהשף היה הומו מחוריין שלא מזיז את המנות, לא רק שכל אחראי צועק עלינו כי אנחנו עושים את מה שהאחראי האחר אמר לנו לעשות, לא רק שכולם מחלקים פקודות וצועקים עלייך ומקללים אותך כאילו אין מחר, גם אין שתיה נורמלית וכדי למלא קנקן של מים אתה צריך לעלות 2 קומות במלון, שהאורחים יתעצבנו עלייך עוד יותר.

הבאתי את הקולה עם ששת הכוסות וברגע שסידרתי אותם על השולחן, הערס צוחק בקול מרושע.

ערס שמנמנן בן 24: בואנה... חחחח... חמודה... ביקשתי שתביאי 6 וודקה רדבול.

החברים שלו צוחקים בצחוק פרוע ואני מבינה שכל הזמן הזה פשוט שיחקו בי והריצו אותי סתם ככה, רק בשביל הקטע, שיהיה על מה לצחוק.

אני: לא. אמרת להביא 6 כוסות רייקים.

ערס שמנמנן בן 24: לא. אמרתי שתביאי וודקה רדבול אז לכי ותביאי לי וודקה רדבול.

אני כבר על סף התפרצות: טוב שמע, הבאר שמה.

ערס שמנמנן בן 24: לא הבאר לא שמה. לכי תביאי ת'וודקה!

אני: לא.

ערס שמנמנן בן 24: לא?!

אני: לא. לא ניראה לי. ויודע מה, אתה יכול לקפוץ לי על 4, 20 פעם ברציפות.

הראתי לשמן המחוריין הזה זין ועפתי משם כל עוד נפשי בי. נשבעת לכם שזה מה שעשיתי. פשוט לא יכולתי לסבול את היחס המשפיל הדוחה הזה יותר.

הלכתי לאחראי ודרשתי החלפה. אמרתי לו שיש לי שולחן עויין ושלא באתי למצוץ לאנשים ת'זין אלא למלצר ואף אחד לא ידבר אליי ככה והאחראי אמר לי שאפילו אם מרביצים לי, זה לא מעניין אותו - אני עובדת עד הסוף ולא מתלוננת.

אמרתי לו בתוקף שאני לא חוזרת לשולחן הזה והוא אמר "אם לא, לכי הביתה קרולינה. קדימה, מיד".

אני אפילו לא רוצה לטנף את הבלוג שלי במספר הקללות שהועפו לכיוון שלו. פשוט צעקתי את כל מה שהרגשתי מתחילת האירוע ועד עכשיו, לא רק לגביי ההתנהלות וההנהלה עצמה, אלא על השפים, על חוסר השתיה, על האורחים, על החוסר זכויות, על החוצפה, על הכל.

באותו רגע הופיע אלכס ששמע את כל מה שהלך בשולחן שלי ויצא להגנתי. הוא צעק גם על האחראי שהוא לא חוזר למקום הזה ושהם יכולים להזדיין ופשוט הלכנו ודרשנו מהמנהל שישחרר אותנו ברגע זה.

הוא התחיל לאיים שאנחנו לא נחזור יותר למקום ההוא ואנחנו רק אמרנו שזה אפילו לא נשמע מעליב.

יצאנו מהמלון ב-23:30 ולהכנו לטייל במרינה, עד שההסעה תגיע ב-2 בלילה. הגענו הביתה בערך ב3, מסופקים מההתפטרות המרשימה שלנו ובזה שהפכנו את כל האירוע עם הבלאגנים שלנו, ומרוצים מזה שהשבנו לעצמנו את הכבוד האבוד שלנו.

וזין על הכסף וזין על המלון.

אנחנו מלצרים. לא זונות של אף אחד.

יש איזה ערבי באולם אירועים שלנו, שמו חאלד. חאלד הומו. הוא רודף אחריי אלכס כבר שבוע ימים בצעקות של "אני מתחתן איתך!" עם מבטא ערבי איום ונורא.

חלאד התחתו אתמול עם האגרוף שלי, כך שפוטרתי גם מהאולם.

אז מה הא, מקדונלדס מישהו?

סל מיחזור לזכרונות כואבים

העבודה שתראו עוסקת בחרטות שלנו על טעויות מהעבר. מכונת הזמן באה להמחיש את הרצון שקיים בכולנו לחזור אחורה ולתקן את אשר קרה.

הפרוייקט כולל בעצמו מספר פרדוקסים, ביניהם הרעיון של היעדר התיקווה בעבודה, מה שעושה אותה לקודרת, אל מול הניסיון לעורר מחשבה על התיקווה הקיימת למרות הכל. אם תשאלו לדעתי, גם המקרים הנוראיים ביותר שקורים בחיינו, מעצבים אותנו בדרך זו או אחרת ועושים מאיתנו מי שאנחנו עכשיו, באם אנחנו אוהבים זאת או לא. לפי אמונה מסויימת שאני לא כ"כ נוטה לאמץ לעצמי, קיים גורל שלא מתחשב ברצונות האישיים שלנו.

אולי העבודה שלי תגרום לכם להסתכל על החיים קצת אחרת, ותעורר בכם את הרצון לשנות ולהשתנות, אולי היא תעזור לכם להימנע מטעויות בעצמכם.

כל מקרה, טקסט העמדה יסביר יותר טוב. תקראו, תראו ותגיבו. כל תגובה תתקבל.

טקסט עמדה:

לפני שנים, באמצעה של המאה ה-19, הגה המדען הסרבי ניקולה טסלה את רעיון מכונת הזמן.

רבים מספור חושבים שמכונת זמן יכולה רק להזיק לאנושות  בכך שהיא פוגמת במהלכי ההיסטוריה והדברים שמתחוללים בה, שלמרות שחלקם ארועים אכזריים ומפלצתיים, נוכחותם בה הכרחית.

אילו הייתה אפשרות ליצור מכונת זמן שתשפיע רק על עברינו ולא על מהלכי ההיסטוריה כולה, מה היינו משנים בעבר שלנו?

לרבים מאיתנו ישנם דברים להצטער עליהם, דברים שגורמים לנו להתבייש בהם, להתחרט עליהם ואף גורמים לנו לרצות לשנותם בכל מחיר. בפרוייקט שלי בחרתי להציג דברים כלליים המאחדים בין כולנו;  דברים שקורים לכל אחד מאיתנו בתקופה מסויימת של החיים ומצויים בשפע בחברה הסובבת אותנו.  מה הם אותם הדברים שאנו כה מתחרטים עליהם ושואפים לשנות בחיינו?

הפרוייקט מוצג בתור מייצב, שכולל חדר המהווה חלק ממכונת זמן. בתוך מכונת הזמן ישנו שולחן עליו אלבום תמונות בו מוצגות 'חרטות'

של אנשים בתור תמונות בשחור ולבן, תחתן זכרונות מהעבר אותם האנשים רוצים לשנות. הזכרונות והמקרים ברובם בדיוניים אך חלקם אמיתיים וקשורים למצולמים עצמם בדרך זו או אחרת.

ברוב התמונות לא ניראים פניהם של המוצגים כסממן לבושה וחרטה ועל מנת לא להצביע על פנים ספציפיות כחלק מהרעיון שדברים מסוג אלו קורים לכולם.

החלטתי להציג את העבודה דווקא בתור מייצב שאפשר להיכנס לתוכו ולגעת בפריטים בו בכדי ליצור מעין מגע פיזי ולא רק ריגשי ונפשי עם הסיפורים. אפשר לשבת מול השולחן ולדפדף בין זכרונותיהם הכואבים של האנשים וכך להפוך לחלק מהם ולהרגיש את הערך, המהות והמטען הרגישי שהם מעבירים. התמונות באלבום עוזרות להמחיש את הזכרונות וליצור קשר ויזואלי עם הטקסטים הכתובים.

את הרעיון של מכונת הזמן בחרתי להציג בעבודה כאמצעי בעזרתו אפשר כביכול "למחוק" את הזכרונות והמקרים האלו מדפיי ההיסטוריה האישית שלנו, וכך לשנות את חיינו לטובה.

אל אף אי קיומה של מכונת זמן המאפשרת לנו לנוע אחורה ולשנות משהו, תמיד קיים בנו הצורך והרצון להשיב לנו את יקירינו או לבנות את חיינו אחרת – צורך שמתבטא לעיתים בחרטה על כך שאין בכוחותינו לממש את מה שאנחנו  הכי רוצים בו, אלא בעזרת נס או קסם.

 "מכונת הזמן" תתן לנו הצצה בזכרונותיהם של אחרים ואף את ההזדמנות להעריך את שלנו. אילו נביט בחרטות של אחרים, אולי נבחר לשנות משהו בעצמינו כבר עכשיו ולמנוע מעצמינו להתחרט בעתיד.