הבלוג-נובלה העברית הראשונה

במשך השנים האחרונות, לעיתים ברצף, לעיתים בהפסקות, פורסמו כאן סאגות ונובלות ארוכות בהמשכים.

למי שקרא – אני מקווה שנהניתם. למי שעדיין לא – מוזמן להכנס לארכיון וללכת לפי התאריכים , מההתחלה ועד הסוף.

כדי להתרשם, להלן מבחר קטעים מהסיפורים שפורסמו, וכאמור נמצאים במלואם בארכיון.

"השעה היתה כבר שעת צהרים מאוחרת כשדין שרך את רגליו לאורך הגדה. הוא נפנף ללא הפסק בעלה רחב מול עינו הסגורה, אחרי שקלט שזבובים מתחילים להטיל ביצים ולפתח רימות בפצע שלו. חייו הקודמים היו כל כך רחוקים ממנו עכשיו, כל השאיפות, כל החלומות, הכל נגמר כאן. הכל נגמר חוץ מהנהר הארור, שמימיו החיים מהווים ניגוד כל כך גדול וכל כך בולט לחוט החיים שלו, שתלוי על בלימה. הוא נתקל בענף ונפל. המכה הדהדה לאורך עמוד השדרה שלו והתפוצצה במוחו. הוא שלח את ידו להתרומם ואחז באבן. האבן זזה תחת ידו ומין הבזק הופיע ליד ידו ותוך שניות חש בדקירה עמוקה, כאילו זכוכית מלובנת נתקעת בידו. זעקתו הדהדה בכל הסביבה, גורמת לציפורים להתרומם מהענפים עליהן ישבו ולקופים להשתתק מצהלותיהם.

זה היה יותר מדי. התחושה שניסה להחניק כל הזמן , הכאב בנשמתו שהיה חזק יותר מכל פציעה, הגל הזה עלה מעמקי ביטנו וטיפס לגרונו. זה היה יאוש. יאוש עמוק. שם בתוך השיחים והבוץ, דין שכב וחיכה למות."

(מתוך "הקפה של דונה אנה") –

דין, סטודנט אמריקאי נקלע בעקבות טרגדיה, למעמקי המטעים בסלבדור באהיה, וחייו משתנים לחלוטין.

מסטודנט חסר דאגות למנהל מטעים, מאהבה לאימה, מבדידות לחום. איך יעבור מעולם לעולם? איך יתגבר על הסיוטים שעדיין רודפים אותו?

"בואי" זה כל מה שהוא הצליח להגיד "לאן"? היא לא קיבלה תשובה. במקום זה הוא משך אותה חזרה למועדון, לא עוזב אותה לרגע, רק קולות הנשימה שלהם מרחפים סביבם. ביד אחת הוא דחף את הדלת האחורית. היא לא ידעה איך הוא הצליח לשלוף מפתח אבל בן רגע היה המשרד החשוך של חורחה פתוח לרווחה . היא לא ראתה לאן הם הולכים, אבל שרה החליטה שכמו בריקוד, גם כאן היא תיתן לו להוביל, היא תסמוך עליו לחלוטין. היא סמכה עליו גם כשהניף אותה והניח אותה בעדינות על הכורסא שעמדה בפינת החדר. זו היתה כורסא רחבה עשויה עור שהיה קר למגע בגבה של שרה. היא היתה מונחת לרוחב ואדי כרע לצידה, נשען בחלק גופו העליון על החזה שלה, ממשיך מאיפה שהפסיק כדי להניח אותה. הערפילים הציפו את מוחה. בחשכת המשרד היא לא יכלה להבחין בתווי פניו של אדי, הוא גם היה קרוב מדי כדי שתראה בכל מקרה. אבל היא התמסרה לתחושות. כמו לקצב הסלסה, גם כאן היה קצב שהלך והתגבר וקול נשימות שהלך ורעם. היא לא יכלה להבדיל אם הדברים החמים הזורמים במעלה ובמורד גופה הם אצבעותיו או גלי חום שהתפשטו כמו סופת חול עזה, המעיפה את כל הנקרה בדרכה לתוך מערבולת. וזו היתה מערבולת שהיא רצתה לטבוע בה. ללא כל ספק."

(מתוך "דאמה קון דוס") – שרה, נערה חרדית מברוקלין, נוטשת את עולמה כדי להצטרף לעובדי מועדון סלסה ניו יורקי. הקונפליקטים, הריקודים, המוסיקה, וגם האהבה. הכל חדש, הכל מלהיב. איך אפשר לשרוד את  הכל ולא להפגע?

” פעמים רבות הוא התעורר באמצע הלילה, קם מהמיטה וניגש אל המרפסת הרחבה, עומד לבדו, לפעמים באמצע סופה, כשברקים מסמאים את עיניו והרוח מצמררת את עורו. אבל הוא לא זז. הוא היה זקוק לתחושות האלה. הוא הרגיש את החופש האמיתי רק בין כוחות הטבע האימתניים, המכים בו בחזקה ומנסים להזיזו ממקומו ולהפילו. הוא לא יפול. הוא יעמוד נגד הרוח, ונגד הברקים והסופה. הוא לא יזוז. הם לא יצליחו לשבור אותו. הוא כבר עמד בפני הכל. והוא שרד. הוא ישרוד הכל. לנצח."

"מבין הערפילים, הדמויות והקולות, לוסיה שמעה את דניאל לוחש "איך ליבה דיך", שוב ושוב, אבל משהו היה שונה בקולו, הוא היה עדין יותר, קול של אשה. זה לא דניאל. לוסיה נאחזה בקול הזה, שמשך אותה מבין השרעפים והריחוף. היא כבר יכלה להרגיש את חום השמיכה שעליה, ואת דקירת העירוי בזרועה. היא יכלה לשמוע את צפצופי המוניטור ואת הקולות המתלחשים, מגע של סטטוסקופ על החזה, עיגול של קרירות, מגע יד על מצחה. הדמויות היו מטושטשות לנגד עיניה כשהצליחה לפקוח אותן.  זה היה מאמץ גדול אבל היא הצליחה לבסוף. היא גם קלטה עכשיו מי מדברת איתה. אבל מה היא אומרת? אדריאנה לא יכלה לראות את מבטה המעורפל של לוסיה, היא היתה שקועה באחיזת היד הרופפת ובדיבור בלתי פוסק "אמא, זו אני, הבת שלך, שלך ושל דניאל, איך ליבה דיך"  שוב ושוב. היא השתתקה רק כשקיבלה תגובה מהיד, היא חשה לחיצה, אמנם רפה בהתחלה , אך כזו שגרמה לה להביט ישירות לתוך העיניים שהביאו הכרה גמורה. את האמא שלי, אני הבת שלך, את הבת שלי, אני אימך. ההכרה היתה שלמה למרות שהיתה ללא מילים."

(חלקים מתוך הטרילוגיה – "עוגת התפוחים של אמא", "שושנה של דמעות" ו"שרשרת של כוכבים")

סיפורה של משפחה שמתחילה בברלין הקומוניסטית, ועוברת ברחבי אירופה, מקיפה תקופות, אנשים, מעמדות, סבל ושמחה, כאב ואהבה.

יוצאת בנתיים לחופשה - לא יודעת מתי אחזור עם סיפור חדש. למי שמתעניין מומלץ לרשום את האי מייל במקום המתאים וכך לקבל התראה כשיהיה משהו חדש. בנתיים,  - להתראות

תוספת מאוחרת - ממליצה על הטור החדש שלי במדור "החיים הטובים" -

http://www.haimtov.co.il/GoodLife/Inner.aspx?Preview=1&ArticleID=1474

קריאה מהנה!!

דין שיחק כדורגל עם הילדים במטעים. הם בעטו בכדור והוא הגן על השער. הקולות שלהם, צוחקים, מתלהבים, הכל התערבל באזניו כשילד קטן אחד , פעוט, הפסיק את המשחק וניגש אליו. הוא לא הכיר את הפעוט הזה  אבל הילד הקטן הרים את ידיו ודין התכופף אליו והביט בעיניו. מבטו של הילד היה כל כך חכם. והוא צחק, ודין צחק, והילדים צחקו. דין ניסה לזהות את הילד הזה, הוא כבר ראה אותו פעם. אולי בחלומו, ילד שהתרחק ועכשיו חזר, והשמש הזו כל כך חמה ונעימה, רכה ומלטפת, ובריזה נושבת על פניו בשמים בהירים.

אבל מה זה? יש עננים? פתאום הוטל עליו צל.

דין מצמץ ופקח את עיניו. הצל היה עדיין עליו. אט אט מקבל צורה של אדם שרכון מעליו. "שלום" אמר הקול בעליזות "בוקר טוב, או בעצם ערב טוב"? דין לא זיהה את הקול וניסה למקם את עצמו. "אני רואה שהתעוררנו" קול נוסף הגיע מן הצד. רגע, הוא מכיר את הקול הזה!.אל! ידידי הנאמן! "איפה אני?" הוא לחש. הדמות שמעליו ענתה לו "הי דין, אני דוקטור גולדברג, אתה בבית החולים סנטה מריה בסלבדור. הועברת אלינו בגלל שאיפת עשן חמורה. עכשיו אתה בהתאוששות". עשן? רגע! "סוסאנה?" הצעקה עלתה מגרונו. "אל תדאג" אל הגיע ונעמד לצידו "היא נפגעה פחות. היא כבר שוחררה אתמול. כשתרגיש טוב יותר אביא לך אותה". דין עצם את עיניו אבל אז פקח אותן שוב בבהלה לכיוון של אל. "אל! מאורו לקח מניות! הוא ברח!". "אל תדאג" חייך אל . הרופא חייך לפרידה ועזב את החדר ואל נעמד מול דין "אל תדאג" אמר "המנוול הזה ניסה להרוג אתכם אחרי שלקח את התיק. הוא רק לא לקח בחשבון שבנתיים הגעתי עם המשטרה. מיד הבחנו במאורו שופך דלק סביב הבית ומצית אותו, אבל לא הספקנו לעצור את הלהבות. הוא ניסה להמלט ונורה על ידי המשטרה". אז אלו היו היריות. אז הכל נגמר. אין יותר מאורו, אין יותר אש, יש רק הוא וסוסאנה, ועתיד חדש. עכשיו הוא יכול להרדם, הכל בסדר.

אפילוג.

צבעי השקיעה מעולם לא היו זוהרים יותר. סוסאנה מעולם לא היתה יפה יותר. והעשרים וארבע שעות האחרונות היו היפות ביותר בחייו. עשרים וארבע שעות בהן דין העביר את המשמרת על החברה לאל, שתמיד היה לצידו, שתמיד תמך בו, ושאהב ללא גבול, ויצא עם סוסאנה לנמל, בו עגנה היאכטה "דונה אנה" שרכש. ובדרך ל"דונה אנה" הספיקו לעבור בכנסיה קטנה ולבקש מהכומר הקשיש ואשתו החייכנית להיות עדים בזמן שכרתו את ברית האהבה הנצחית, השבועה שלעולם לא תישבר, של יעוד ושל גורל.

סוסאנה התעקשה שבמקביל לטבעת הנישואין, הוא יענוד לה את הטבעת ההיא, עם הפרפר, מלפני כל כך הרבה שנים, שסימנה את החיבור שלהם מעבר לזמן, מעבר למקום.

הרגליים של דין רעדו כשהסתיים הטקס והוא הצליח להרגע רק כשהיו לבדם על הסיפון, מתרחקים מהחוף.

"אני כל כך אוהב אותך" אמר דין "תמיד אהבתי". "אתה נפלת לי מהשמים" אמרה סוסאנה, והיא צדקה במובן המילולי ביותר. כל האסונות, כל רוחות הרפאים של העבר, נועדו להביא אותו בדיוק לנקודה הזו, לשלווה המושלמת הזו.

הם ישבו על הסיפון, מניחים לתנועות המים לערסל אותם, ולבריזה לנגב את הלחות שבאוויר, מתמסרים לרחש של המים מכים על הדפנות. דין ישב בגבו אל המפרש, וסוסאנה שכבה על ברכיו, ראשה בחיקו ושערה נשפך על רגליו ועוטף אותו כמו שמיכה. הם לא דיברו. לא היה צורך בדיבורים. תמונות עברו מול עיניו של דין – ארצות הברית, הנפילה, דונה אנה שהוא אסיר תודה לה לתמיד, סוסה הקטנה, סליה, סוניה, הילדים וגם הילד הקטן ההוא מהחלום שלו, שהופיע לפניו. ופתאום זה היה לו ברור, פתאום הוא הבין מי הילד הזה והוא התכופף אל סוסאנה "הסתכלי אלי" אמר בעדינות. סוסאנה פקחה את עיניה  והביטה ישירות בעיניו. "רציתי לשאול אותך משהו" . היא התרוממה, פניה קרובות לפניו. "כן דין?" "סוסה" הוא אמר "כשהשתחררת מבית החולים, מה הרופא אמר לך"? חיוכה של סוסאנה התרחב "התכוונתי להפתיע אותך"  אמרה. "סוסאנה!" גל של שמחה עטף אותו. "זה רק בהתחלה" סוסאנה ניסתה לנשום בתוך החיבוק החזק של דין. "כבר אמרתי לך כמה אני אוהב אותך"? הוא שאל.

הדמדומים האחרונים האירו עליהם בצללים ארוכים , זהב כהה, אדום וסגול.

הנדנודים הפכו לשיר ערש. מרחוק יכלו לראות נצנוצי אורות על החוף, שהמשיכו כלפי מעלה, והפכו לשמיכה של כוכבים.

"דין! דין!" הוא שומע קולות אבל לא יכול לפקוח את העיניים. איפה הוא? הוא באותו יער עד שבלע אותו על מטוסו? הריח אותו הריח – של שריפה. של דברים נאכלים. "דין!" למה הוא לא מסוגל להגיב? למה הוא נחנק? המאמץ לפקוח לפחות עין אחת היה אדיר, נדמה היה לו שזה לוקח שעות. קול הדהד באזניו, וקולות פיצוח של עץ. הוא היה כל כך עייף , הוא רצה רק לעצום את העיניים הבוערות שלא ראו כלום ממילא. רק לנשום מלוא הריאות אפילו שזה עשן מחניק. הוא רצה לעזוב, לוותר. אבל הקול הזה לא הניח.לו. קול שקרא בשמו ללא הפסקה, קול שאילץ אותו במאמץ אדיר לפקוח את העיניים, רק כדי לסגור אותן בחזרה בגלל העשן השחור שחדר אליהן וצרב כל כך. הקול לא הרפה ממנו ולבסוף הוא הצליח לפתוח את העיניים לכדי סדק דק, כדי להבחין בלהבות ובעשן, הכל בער. הכל מסביב היה מלא עשן ובעירה. ואיפה סוסאנה? האם הקול שהוא שומע הוא שלה? רווח לו כשראה אותה נאבקת בכבלים שהצמידו אותה לעמוד. דין התרומם לאיטו, מנער את ראשו ומנסה לראות איפה הוא. הוא ניסה לנשום כמה שפחות. קולה של סוסאנה הלך ודעך, היא נאבקה פחות. הוא מוכרח להגיע אליה, הוא לא ידע אם יש אש מתחת לשכבת העשן אבל אין לו אפשרות לבדוק את זה. דין לקח נשימה עמוקה וזינק לכיוון שלה, מושיט ידיו אל גופה. איך ישחרר את הכבלים הללו? "דין! האש! הלהבה!".הוא קלט אותה והסתכל סביבו, מאתר להבה אחת קרובה ומקרב אליה פיסת עץ. קצה העץ נדלק והוא ניגש אל הצד השני של הכבלים, מקרב את הלהבה אל הקשר. הלהבות פגעו בעורה של סוסאנה וכל כך כאב לו עבורה. הוא השתדל לא לפגוע בה ורווח לו כשהקשר נשרף במידה כזו שהיא יכלה להשתחרר. הם יכלו לשמוע סירנות בחוץ, ואפילו מטח יריות? יכול להיות? סוסאנה היתה חופשיה ודין השעין אותה אליו ולקח תנופה, פורץ דרך העשן והלהבות ישירות החוצה.

מכת האוויר הקר בחוץ הממה אותו והפילה אותו לאדמה יחד עם סוסאנה. אנשים רצו אליו מבחוץ, הרימו אותו ולקחו ממנו את סוסאנה. הקרירות היתה עונג שכמותו לא חש זמן רב ודין התענג עליה. אין לו כוח יותר, הוא משאיר את עצמו לאחרים.