הפעם הבאה שהוא נזכר במעטפה הזו היתה רק בבוקר שלמחרת, כשכבר התיישב במושב הנהג , והוא שחרר את חגורת הבטיחות, קם ממקומו, פתח את הדלת האחורית ונאלץ להתכופף ולפשפש עד שמצא את המעטפה, שכבר נפתחה וחלק מהניירת שבתוכה התפזרה. הניירות קצת התקמטו כשהוא דחף אותם חזרה למעטפה ואחר כך לתיק שלו. כמובן שכשהגיע למשרד, וקיבל הודעות וטלפונים, שוב פרחה המעטפה הזו מזכרונו.
דין היה צריך לצאת לפגישה במרכז העיר ואחר כך להכתיב כמה מכתבים לשיילה. הוא לא נתקל במעטפה שוב במשך כל היום, עד שהגיע הביתה והחליט לקרוא שוב את החוזה שהוצע לו. כשחיפש את החוזה נתקל שוב במעטפה והפעם, סוף סוף החליט לפתוח אותה.
היו שם גזרי עיתונים בפורטוגזית. דין חשב בהתחלה פשוט לזרוק אבל אז שם לב לשני דברים – קודם כל אלה היו גזרי עיתונים גזורים בדייקנות, כאילו מישהו רצה לשמור כתבות ספציפיות. שנית, היתה שם תמונה שהממה אותו. הוא לא האמין כשראה את התמונה ובה דונה אנה, בגיל צעיר יותר ממה שהיתה כשהכיר אותה, מוקפת בשוטרים על רקע הבית. דונה אנה ומשטרה? הוא ניסה לקרוא את תוכן הכתבה. הפורטוגזית שלו עדיין לא היתה מושלמת בשביל להבין הכל אבל "אססינה"? רוצחת? דונה אנה? לא יכול להיות. הוא בוודאי מבין לא נכון. הוא ניסה לקרוא עוד גזרי עיתונים ולנסות להבין מה הלך שם אבל לא הצליח לדלות יותר מדי פרטים. היו שם כתבות מבית משפט, מהמשטרה, ושוב תמונות של הבית, ושל גבר אחד שנראה מאד מוכר לדין. הוא כבר ראה את התמונה הזו פעם.. את האיש הזה...
הטלפון צלצל. על הקו היה מארק החוקר וזה נתן לדין רעיון. "יש לי עוד עבודה בשבילך" אמר.
אחר כך הניח את המעטפה בזהירות בתיק שלו והכין לעצמו כוס קפה. יש עוד הרבה שהוא צריך לדעת. והוא יברר.
"שנים עשר אחוזים". רואה החשבון היה נסער "למאורו קיין יש כבר שנים עשר אחוזים. ברגע שיגיע לעשרים הוא כבר בעל עמדה". "איך הוא עשה את זה"? שאל דין בשקט "אני לא יודע". אמר רואה החשבון "חשבתי שחסמנו את כל הדרכים החוקיות". "מה שמשאיר אפשרות אחת" אמר דין "דרכים לא חוקיות". "תמשיכו לבדוק" היתה ההוראה האחרונה של דין.
אחר כך הלך לחדר הכושר. בערב יש ארוע של לקוחות. תקוע לו כמו קוץ בישבן.. הוא יבוא, יראה את הפרצוף וילך.
בחדר הכושר, אחרי האימון והמקלחת הוא התמסר לעיסוי עמוק שביצעה עבורו בחורה שנראתה עדינה אבל הצליחה לרסק לו כל עצם בגוף וזה היה מאד נעים. לא היה לו הרבה זמן לעיסויים בדרך כלל, וכשהזדמן לו, הוא השתדל לנצל. אחרי מה שעבר עליו באסון ההוא, הוא למד להעריך את הגוף שלו, את השרירים, את העור, את החושים. כמעט לא נשארו לו צלקות. עד היום לא האמין שיצא בחיים ממטוס בוער שנופל מהשמים באמצע שום מקום. דונה אנה היתה המלאך שלו, המצילה שלו. ופתאום יש תמונה שלה בעיתון עם המשטרה? עם הכותרת של "רוצחת"? חייבת להיות כאן איזשהי אי הבנה. זה לא יתכן.
אבל כשמארק התקשר לקבוע פגישה דחופה, הוא הבין שיש כאן משהו לא בסדר.
מארק הגיע למשרדו, דין ראה אותו מגיע אבל הוא היה צריך לסיים משהו קודם בטלפון, וראה את מארק מבעד לדלת החצי פתוחה, מסתובב חסר סבלנות. שיילה הציעה לו שתיה אבל הוא וויתר.
כשסוף סוף השיחה הסתיימה, מארק לא חיכה לקריאה מנומסת ונכנס ישירות למשרד של דין. דין קם ממקומו וסגר את דלת הכניסה ואת הווילונות שעל החלון שלו.
"כן"? דין ניגש ישר לענין. "חקרתי את הניירת שהבאת לי" אמר מארק. "תרגמתי עבורך לא רק את הכתבות אלא גם הלכתי לארכיון של המשטרה, והפרקליטות. מסתבר שזה היה סיפור גדול". דין שתק והמתין שמארק ימשיך. "אתה צדקת במה שהבנת" הוא אמר "באמת דונה אנה המנוחה, בעלת הבית והחברה שלך, הואשמה ברצח". "רצח"? דין לא יכל להעלות בדעתו את דונה אנה כרוצחת. נכון, היא היתה אישה חזקה אבל תמיד היתה ישרה והוגנת. רוצחת? "את מי היא רצחה"? שאל דין "לכאורה" תיקן מארק "לכאורה". "את מי היא לכאורה רצחה"? "שמו היה איגנסיו ארנסטו דה סילבה – הוא היה בעלה".
בעלה? זה שמת בשריפה? היא רצחה את בעלה? למה שיאשימו אותה בדבר כזה?
"מסתבר שכן" אמר מארק והוציא ערימת ניירת גדולה. "יש כאן הכל" אמר "דוחות של כוחות הצלה, תחקירי משטרה, עדויות, אפילו כתבה עיתונאית אחת שמעולם לא פורסמה". דין נטל את הערימה. "אני חושב שיהיה לך מאד מענין לקרוא" אמר. דין הנהן. הוא היה בטוח בזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
