כמעט כל הלילה דין ישב וקרא. הוא היה מרותק. כשסיים הוא ארז את הדפים היטב והכניס אותם לשקית נייר. אחר כך סגר אותה והניח אותה בתיק שלו, ושלף מזוודה מהארון. לאל הוא כבר התקשר משדה התעופה בשעת בוקר מוקדמת. "אני נוסע לסאן פאולו" אמר "ענין דחוף". אל לא שאל שאלות.
דין היה כל כך חסר סבלנות. הוא התקשר למשרד בסאן פאולו מיד כשהניח שהמזכירות שם הגיעו. "כן" היתה התשובה שקיבל "סניוריטה סוסאנה תהיה בעוד כשעה במשרד". מצוין. הוא יתפוס אותה שם.
המונית הביאה אותו ישירות. המשרדים שם היו קטנים יותר מהמשרדים שלו אבל מבהיקים מנקיון. על הקירות ראה תמונות מכנסים וארועים של החברה, וגם התמונה שלו היתה שם, ודין תהה אם סוסאנה מביטה בה כמו שהוא מוצא את עצמו בוחן את תמונתה שלה.
"בבקשה" המזכירה הובילה אותו למשרד של סוסאנה. מינימליסטי היתה המילה המתאימה ביותר. לא היה שם שום דבר אישי. "תרצה קפה"? "לא תודה". דין לא רצה לשתות, הוא גם לא רצה לשבת, הוא לא רצה כלום מלבד לראות את סוסאנה. הוא ניסה לחשוב מה יהיה משפט הפתיחה שלו אבל המילים שלו נעלמו כשהיא עמדה בפתח. "דין"? המזכירה שלה הודיעה לה שהוא מחכה במשרדה אבל היא לא הבינה למה "קרה משהו"? משהו בוודאי קרה אם הוא טס לכאן בבהילות כזו. "אני חייב לדבר איתך" אמר דין.
"אוקי" היא ניגשה לפינה בה היתה ספה רחבה, התיישבה וסימנה לו לשבת לצידה. הוא אהב את המחווה. היא יכלה להתיישב מאחורי השולחן שלה אבל בחרה בספה. הוא רצה לדבר אבל לא יכל להתיק ממנה את העינים. היא לבשה חליפת מכנסיים מפישתן בהיר. בדיוק כמו שהוא תמיד אהב. השיער שלה היה אסוף בזנב סוס צעיר מאחור. היא הריחה ניפלא. ממש בכוח הוא ניתק את מבטו והושיט את ידו לתיקיה שהניח בסמוך.
"אני חייב לספר לך משהו, אני מקווה שלא תתרגשי יותר מדי ".
"מה קרה"? עכשיו היא כבר היתה לחוצה. "דין, ספר לי!" קולה היה צרוד.
"את זוכרת שביקשתי שתבואי, לראות את הרהיטים הישנים"? היא הנהנה. שניהם לא הזכירו את העובדה שהיא לא יכלה להגיע ומה היתה הסיבה. "בכל מקרה, הוצאנו את כל הרהיטים הישנים, ובתוך אחד מהם היו מסמכים, ניירות, קטעי עיתונות". דין שתק לרגע, בוחן את מבטה ואז המשיך, יורה את המשפטים בצרורות, כאילו להפטר ממשא כבד " את היית תינוקת אז" פתח "כשאמא שלך מתה" . "כן" אמרה סוסאנה "הייתי בבית חולים בלילה של השריפה. זה מה שהציל אותי". "זה היה אסון כבד" אמר דין "כן" אמרה סוסאנה, "והדוד ניסה להציל אותה ומת יחד איתה". דין הניח את ידו על ידה "יש דברים שאת לא יודעת" אמר דין. היא רק הביטה בו כשהוא המשיך. "הסיפור שאת ואני שמענו לא היה מדויק". הפה שלו היה יבש . הוא הרגיש שהידיים שלו רועדות. " אמא שלך, איגנסיו בעלה של דונה אנה, הם היו.." איך הוא יגיד לה את זה? איך הוא יספר לה את זה? "איגנסיו ואמא שלך היו נאהבים סוסאנה" הנה, הוא אמר את זה. "איגנסיו ואמא שלך היו נאהבים זמן רב, כמה שנים, עוד מלפני שנולדת. למעשה, כשנה לפני שנולדת". סוסאנה עפעפה. דמעות עלו בעיניה "מה אתה אומר דין"? שאלה "מה לעזאזל אתה אומר?" המשפט הבא שלו תלה באוויר זמן רב. "איגנסיו היה אבא שלך." סוסאנה קמה על רגליה ודין קם יחד איתה. "אתה בטוח בזה"? "כן" אמר דין, "בתיקיה תמצאי דו"ח של החוקרים, והפרט הזה מופיע בדייקנות. מסתבר שחלק מהעובדים במטעים ידעו, אבל שתקו. אותה תקופה היתה צנועה יותר. דברים כאלה לא פורסמו ברבים". דין המשיך "וגם דונה אנה ידעה את זה". דונה אנה.. זה הסביר את היחס שלה לסוסאנה כל השנים. היא היתה התזכורת לבגידה של בעלה. מול עיניה כל הזמן. "לכן שלחה אותי לפנימיה מוקדם ככל שיכלה" אמרה סוסאנה. דין שם לב שהם אוחזים ידיים אבל התעלם. גם סוסאנה לא נראתה כאילו שהיא שמה לב. "זה לא נגמר כאן" דין הושיב אותה שוב "באותו לילה, הלילה של השריפה, היתה מזוודה ארוזה בחדר של איגנסיו ודונה אנה. הוא התכוון לעזוב אותה ולעבור לגור עם אחותה, עם אמא שלך!". סוסאנה הניחה את ראשה על ידיה וכיסתה את פניה. הוא לא הסתכל עליה אבל ידע שהיא בוכה. המחשבות שלו רצו. היא כבר בטח ניחשה את ההמשך. אבל הוא חייב לספר לה. דין התכופף אל פניה הקבורות בידיה והמשיך, יודע שהיא שומעת כל מילה . "זה כנראה היה יותר מדי בשבילה, ובשעה מאוחרת מאד, היא שפכה דלק סביב הביתן בו ישנו איגנסיו ואמא שלך". יותר מזה הוא באמת לא יכל לומר. סוסאנה כבר לא הסתירה יותר את הבכי שלה.
דין רכן קרוב אליה, שומע את נשימתה אבל הוא הופתע כשהרימה את ראשה והפנתה אליו את פניה שטופי הדמעות. החיבוק יצא לו בצורה הכי טבעית, והיא קיבלה אותו ככזה והתמסרה לו כליל, טומנת את פניה בצוואר שלו. הנשימות המהירות שלה רמזו לו שהיא עדיין בוכה, אבל נאבקת לאסוף את עצמה ולהרגע. הוא לא ידע למה המשיך למסור את המידע, אולי בתת מודע שלו רצה שתמשיך לבכות כדי שיוכל להמשיך לחבק אותה, אבל המילים שלו היו קשות לא פחות "דונה אנה נאסרה והובאה למשפט אבל ברזיל של אז כבר היתה מושחתת, ומערכת המשפט .. ובכן, היא כנראה שילמה הון גדול כדי שישחררו אותה על חוסר הוכחות". עכשיו באמת נגמרו לו המילים. ולא היה לו שום רצון לדבר. כאב לו לראות את סוסאנה סובלת אבל אסור היה לו למנוע ממנה לדעת.
אחת המזכירות של סוסאנה דפקה על הדלת "הכל בסדר"? שאלה . סוסאנה התרוממה, וקראה "כן, אני עוד מעט אצא". קולה היה סדוק. דין ידע שהוא הפיל עליה פצצה רצינית. טלפונים טרטרו ברקע כשסוסאנה ניגשה אל השולחן שלה ושלפה ראי קטן מתוך המגרה, מתקנת את האיפור. דין עמד וחיכה . כשסיימה היא פנתה אליו "אני מודה לך ששיתפת אותי בזה" אמרה. דין הנהן. "בכל מקרה, זה המידע, אם תצטרכי משהו.." . סוסאנה הנהנה אף היא "זה בסדר" אמרה. שניהם שתקו. "אני אלך עכשיו" אמר דין. סוסאנה לא עצרה אותו. הוא הרים את ידו לשלום ויצא מן החדר. היא לא אמרה שלום, היא לא אמרה דבר. היא פשוט עמדה שם עד שנעלמה מאחורי הדלתות.
כשחיכה לטיסה חזרה, דין הרים טלפון למארק וביקש שימשיך למצוא כמה שיותר חומר על איגנסיו ארנסטו דה סילבה – האבא של סוסאנה. "שלח לה ישירות" אמר. היא זכאית לדעת על אבא שלה. יש לה כל הזכות.
משברים כלכליים בעולם, מלחמות, שום דבר לא פגע בחלקת אלוהים הקטנה שלו. החיים של דין היו מסודרים ורגועים יותר עכשיו. אחרי שהוא סיפר לסוסאנה את האמת, וראה אותה, הוא הבין שהוא צריך להמשיך הלאה. הסיפור עם סוניה נגמר, העסק עובד כמו שצריך, אין עוד מניות שמסתובבות חופשי, והוא חי בסדר יום שהתאים לו, ושכלל גם עבודת התנדבות במעון הילדים הסמוך, אחרי שעזר בבנייתו וצייד אותו בכל הדרוש.
אל והוא עבדו בתאום וידעו כל אחד איך השני חושב. הילדים של אל כבר גדלו קצת ודין אהב שהם באו לבקר והתרוצצו בבית. קולותיהם שברו את השקט התמידי.
דין נסע הרבה, מרחיב את העסק, ונמצא עם יד על הדופק. הוא ביקר באירופה, בארצות הברית, אפילו עד אפריקה הגיע, כדי לבדוק מתחרים. המקום היחיד שהוא התעקש שאל יסע במידת הצורך היה סאן פאולו. הוא לא רצה לראות שוב את סוסאנה, והוא ידע שאין מצב שהוא יסע לשם בלי לראות אותה. אז למה להסתבר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
