בימים שאחר כך זה היה כמו ירח דבש שמעולם לא היה להם. דין הפקיד את המשרד בידיו האמונות של אל, והוא וסוסאנה התעוררו כל בוקר ליום של שלווה, אהבה וחיוך, שדין לא ידע כמה שחסר לו. הדברים הקטנים – לאכול ארוחת בוקר יחד, לצאת לסייר במטעים, אפילו סתם לרבוץ על הדשא מאחורי הבית. לכל דבר היה טעם אחר כשסוסאנה היתה איתו, להתחלק איתו, להרגיש איתו, לנשום איתו. הוא הרגיש שהיה לו קל יותר לנשום כשהיא בסביבה, ולא הצליח לדמיין בכלל את הזמן שעבר בלעדיה. היא שאלה פעם אחת על סוניה, אבל דין פטר את השיחה ב"זה נגמר" וזו היתה הפעם האחרונה שדיברו על כך. העבר כבר לא היה קיים. רק ההווה המתוק, והעתיד המתוק עוד יותר. לא סתם הוא נפל מהשמים, הגורל הפיל אותו ליד סוסה, הילדה שעתידה להיות האישה שלו, והוא לא הולך להתווכח עם הגורל.
"לא יתכן, הלכתי רק לשעה, רק לשעה ארורה אחת!" המחשבה לא הפסיקה לפעום במוחו של דין, כשחזר מביקור בן שעה במשרד, וראה את הדלת פתוחה, שביל של הרס בסלון, כתם דם אחד , וסוסאנה שנעלמה. פשוט לא היתה שם. דין הסתובב בחמת זעם, מנסה לגלות מה ארע. הדאגה טרפה את ליבו. גם נקיפות המצפון. איך הוא עזב? איך הוא הניח את סוסאנה לבדה? את סוסה?
הטלפון צלצל. הוא לא ענה. הטלפון צלצל שוב ובחמת זעם הוא הרים את השפופרת. הקול המצמרר מהצד השני "שלום דין" שמע את מאורו קיין, וראה רק שחור מול העיניים. "מה עשית לה?" הוא שאג. "שום דבר..." קולו של קיין היה משועשע כשהוסיף את המילה "בנתיים".... "אני אהרוג אותך" דין רשף "אני לא חושב" אמר קיין "אחרי הכל, אתה הוא שעשית לי את התרגיל המלוכלך. ועכשיו אני רוצה יותר". "מה אתה רוצה?" " את מה שמגיע לי כמובן" אמר קיין "תרשום". "אני אזכור" דין פלט את המילים בקושי דרך שיניו הקפוצות. קיין דיבר באיטיות, מכתיב את הכתובת, ומה צריך להביא לשם "עכשיו אני רוצה ארבעים אחוזים מהמניות, ובלי תרגילים מלוכלכים. אם אראה משהו לא בסדר, אתה לא תראה יותר את האהובה היפיפיה שלנו". ציפורניו של דין חפרו בתוך בשרו כשאיגרף את ידו.
"כמובן שתבוא לבד, ובלי משטרה" אמר מאורו קיין וניתק את השיחה.
"אל"? קולו של דין היה רועד כשהתקשר לאל. חבר יקר, הציע להצטרף מיד, אבל אין זמן. דין ניגש לכספת של הבית והוציא משם דפי מניות. הוא אפילו לא בדק כמה. אחר כך ניגש אל המכונית, התניע ונסע, כשהוא בקושי רואה לאן מבעד למסך הדמעות. אפו דלף והוא משך בו. זה לא יתכן. הכל היה כל כך יפה, ועכשיו זה? וסוסאנה, מה עובר עליה בידי המטורף הזה?
הוא זיהה את המבנה מרחוק – בית אריזה ישן ונטוש באמצע שום מקום. הכביש נראה בבירור ודין ידע שמאורו קיין בוודאי צופה בו מן החלון. הוא עצר את המכונית, יצא מתוכה, אוחז את התיק והתקדם לכיוון המבנה. האור נדלק בכניסה, מאיר אותו ומסנוור את עיניו. "יפה" הוא שמע את קולו של מאורו "סוף סוף אתה עושה מה שאומרים לך". דין אחז בתיק בחזקה כשצעק חזרה "איפה סוסאנה?". "אווווו" נשמע צחוקו של מאורו "אתה דואג לה? אל תדאג, היא פה , איתי, הכל בסדר." דין התקדם לעבר הדלת, פותח אותה והודף אותה פנימה. עיניו מצמצו בחשיכה ששררה שם. רגלו נתקלה בכמה בלוני גז שעמדו שם. "הכנס" הוא הרגיש אקדח ננעץ בגבו. לעזאזל, איפה סוסאנה. צרחה מבוהלת הוכיחה לו איפה היא . היא היתה קשורה לאחד מעמודי החדר, ודין פנה אינסטינקטיבית לכיוונה. "תן לי את זה" הוא הרגיש משיכה בידו והתיק נחטף ממנו. סוסאנה צרחה שוב ודין כבר לא הרגיש את החבטה בעורפו, שגרמה לו להתמוטט על מקומו. הכל הפך שחור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
