לפני חודש ימים, אשתי ואני, העתקנו את מגורינו לקליפורניה. בהתחלה חששתי מאוד מפני הפרידה מהאדמה ומהאנשים שתמיד אהבתי ושתמיד הייתי נאמן להם. הרגשתי שאני בוגד בערכים שלי, בחינוך שנתנו לי הוריי ואפילו בחלומות שחלמתי. אבל עם הגיעי לכאן, בחלוף חודש ימים, אני מתחיל לקלוט שחייתי בדיר חזירים ושהתרגלתי אליו ושלמדתי לכנות אותו "בית" ואת ההתנהלות הבהמית סביבי "אנושית". שתרגלתי את הרמת הכתפיים הזאת ואת האנחה ההיא ואת החיוך ההוא שאומרים: "טוב, אנחנו עם קצת לחוץ, קצת מוזר, קצת גס, קצת חמום מוח, קצת... אבל אנחנו מה-זה מקסימים!", ושהם הפכו לחלק ממני. שתירצתי לעצמי התנהגויות שאין להן תירוץ. שהבנתי את הבלתי מתקבל על הדעת. שהסכמתי עם הפסול ועם הפגום ביותר. שהשלמתי עם הנורא מכל – עם חברה מפוררת, עם חיים תחת איום מתמיד, עם נבזיות, גסות רוח ושנאת אדם, עם העדר של דרך ארץ, עם אבדן אנושיות וכבוד אלמנטרי.

כשניצבתי על אחד הצוקים בחופיו המדהימים של האוקיינוס השקט, פתאום הבנתי שאני, חייל צה"ל שמשרת בקבע ושהקדיש את כל חיו למדינת ישראל, לחם בשתי מלחמות ובאינספור מבצעים, איבד חברים ואף הקריב שתי משפחות, בפעם ראשונה בחיי נושם באמת. שהייתי חנוק שם, שלכן הייתי מוכן להקריב את חיי למען שם, כי שם הכל גמור.

דובר רבות על אנשים שוויתרו על דתם היהודית אבל נשארו לדבוק באזרחותם. דובר על כך בגסות רוח שמאפיינת כל שיח במדינת ישראל. אני לא מוותר על הדת, אשתי מגוירת וילדיי נחשבים ליהודים, אני גם לא מוותר על אהבה למולדת, אני אוהב אותה אבל נפרד אולי לתמיד. 

הערים מקושטות כאן, הכל כל כך יפה ונקי. בדיסנילנד היה מופע של מזרקות וצבעים, באולפני הוליווד האנשים הסתובבו מחויכים ומאושרים. אני הצטלמתי עם ביטלז'וס, הילדים עם מיקי ומיני שחיבקו את העוברים ושבים. נוכחנו בצילומים ונלחמנו בדינוזאורים תלת ממדיים. הבת של משפחת סימפסון (מגי?) בלעה את הרולרקוסטר שלנו ואח"כ ירקה אותנו החוצה והיינו כולנו רטובים. אכלתי שוק של הודו בגודל של פיל ובייגל לא מי יודע מה טעים. ועניתי לכל האנשים שחלפו על פנינו ובירכו אותנו בחג שמח ובחופשה נעימה, למרות שאנחנו זרים.