אני מתרוצץ כמו אחוז אמוק בין טבע לבנינים, לצמחים, לאנשים. לא יודע על מה להסתכל קודם, מה לצלם או שמא בכלל להקשיב. אני כל כך מתלהב מאנשים זרים שמברכים אותי לבוקר וערב טוב עד שגם אני התחלתי לברך אותם, את הכלבים, את החתולים ואת הציפורים (וקצת את עצמי). אני מחייך לכולם וכולם מחזירים לי חיוך, הם בטח חושבים שאני מטורף, ואולי בעצם לא, כי גם אם אני לא מחייך, הם מחייכים בכל זאת. המלצרית ממלאה את הכוס שלי במים מינרליים, למרות שכבר שילמתי והשארתי טיפ, כי שמה לב שאני לוקח את הכוס אתי. הבחור מחנות מצרכים מפנה אותי למתחרה שלו אחרי שאני ניגש לדלפק עם 24 סוללות, כי המתחרה מוכר סוללות בזול. המתחרה שואל לשלומי וממתין לתשובה ואני חושב שאולי אנחנו מכירים מישראל, אבל הוא שואל את כולם, כך מסתבר. הכלב של הגברת מפחיד את הסנאי שאני מצלם והלה חומק מהעדשה ומטפס על העץ. היא מתנצלת בפניי בכנות עמוקה ומתעניינת אם הספקתי לצלם או שהיא הרסה לי את הכל. הבחורה מחנות חשמל לא מבינה מה אני רוצה ומתקשרת לכל חנויות החשמל בעיר כדי לברר אם באחת מהן יש מבין. בסופו של דבר היא נותנת לי כתובת של חנות שמחזיקה את השנאי שאני צריך והבחור שעובד אתה פותח את האייפון שלו ומראה לי את המסלול. הומלס שמתחבק עם הרמזור שם לב שאני אוחז מפה בידי ומציע ללוות אותי אל יעדי. אין לו דבר, אבל את מה שיש לו, הוא מוכן לחלוק.

על חוף האוקיינוס השקט שקנאים צורחים אל לב השמיים ודואים מעל המים התכולים, וכלבי ים עושים בטן גב ומפתים את המין השני במלמולים רועשים. אישה יפה משחקת עם ילדיה בחול, במסעדה שבסוף הרציף מגישים את אוצרות האוקיינוס ברטבים שונים ומטייל יחף וכלבו נחים על מחצלת ונהנים מהשמש החורפית. למרחבים אין סוף ולאפשרויות אין גבול, לכבוד הדדי ולהתחשבות בזולת יש לפתע משמעות ולנשמה שלי נפתח התיאבון. אני תולה את שני ילדיי על חזי, מחדיר את ידה של אשתי לתוך חגורת מכנסיי מאחור ועולה על הצוק כדי להריח מקרוב את התגשמות חלומותיי.

אני לא מאמין בגן עדן או בגיהינום, כי הייתי במקומות בהם היה הכל פרט לאלוהים, אבל אני מאמין ביכולת של בני האדם לבנות לעצמם על פני האדמה את מה שאף קדוש עוד לא המציא. ואני רואה את זה מול עיניי עומד ויציב, משתקף מפנים אסיאתיים של סינים שהגיעו אחרי השרפה הגדולה, של מקסיקנים שהגיעו אחרי הכיבוש, של אינדיאנים כי חיו שם במקור, ושל כל שאר צבעים ומבטאים שמקיפים אותי. הם מעמידים חנוכייה ליד עץ האשוח, הם אומרים לי "שלום" בעברית ומכנים את האדמה ממנה נבארתי "אדמה קדושה". הם מספרים לי שיש לנו את הצבא הכי חזק בעולם ואני פושט את ידי כמו קבצן ומקפל בתוכה את האנושיות הנקייה על סף תמימות שהם מנדבים: אנושיות שלא למדה אסונות ופחדים, שלא חוררה בתחמושת של איום מתמיד, שאין לה צורך לבנות את הצבא הכי חזק בעולם, ללוות את בניה למלחמות מהן אולי לא יחזרו או להיות נבחרת וקדושה. אנושיות שנמצאת שם סתם-כך כי הם נולדו בני אדם.