ואז אני קורא לה שתבוא, מושך בזרועה, מושיב אותה על ברכיי.

את רואה? תסתכלי, תסתכלי קודם על הדף. כן, יש פה תמונות, את התמונות שלנו, את התמונות שהרשית לי לפרסם. חשבת שנועדו עבור הג'ימייל+ הזה שאני לא מצליח ללמוד. איזה מזל שהם אסרו עלי פייסבוק בזמנו, בטח גם אתו לא הייתי מסתדר ועושה מעצמי צחוק. אני כל כך מגושם.

מריח אותה, היא מדיפה ניחוח של קוקטייל פירות. תמהיל של תותים ובלבול. היא לא מבינה. מסתכלת על התמונות, אחר כך על הטקסט. מנסה לקרוא ושוב עוברת לתמונות, של ילדים עכשיו.

כן, גם אותם פרסמתי, רציתי שיהיו מול עיניי כשאכתוב. רציתי להרגיש בבית. זה היה חשוב לי, אחרת הייתי שותק גם כאן. את מכירה אותי, אני לא דברן גדול ומגמגם בנוסף לכל. לא, בכתיבה אני לא מגמגם, את יודעת. אבל גם בכתב אני מעדיף לשתוק. נכון, לפעמים אני כותב עליך, בעצם אני כותב עליך תמיד, כי את נמצאת בכל מקום, גם במקום בו אינך.

היא מצמידה את האצבע המורה אל המילים. שואלת אם מותר לה לקרוא. זה קצת מוזר, אני יודע, אבל ככה היא. כזאת. היא חדרה לתוך חיי בזהירות, בצעדי מלאך. לא שמתי לב עד שהיה מאוחר מדי לגרש. היא נכנסה למרות שהזהרתי אותה וניסיתי להפחיד. היא מעולם לא האמינה לי שאני מפלצת למרות ההוכחה.

זה הדף של תגובות. כן, יש לי מספר קוראים. אני מכבד אותם מאוד. הם נחמדים, הם חכמים ועדינים. גם אני קורא אותם, וגם את יכולה לקרוא. עכשיו הם חלק מחיי.

היא מחייכת, הפוסט עליה מרגש אותה, היא מודה לי, אני מרוויח נשיקה. עוצם את עיניי, כפי שלימדה אותי, כדי להרגיש אותה טוב יותר ויותר עמוק, אבל היא מרוגשת מדי מכדי להמשיך לנשק. היא שוב מודה וחוזרת לקרוא. הגוף שלה קטן, נטול משקל. היד שלה רוטטת בידי. אני לוחץ אותה בזהירות ובהיסוס, יודע שתעיר לי, שתגיד שאני יכול ללחוץ חזק, אבל אני פוחד. פוחד שתשבר, שתעלם, שתימס. היא מרגישה את המתח שלי, את החשש, ומושיטה לי את מברשת השיער שלה כדי שאסרק אותה, בזמן שהיא קוראת, ואירגע. שואלת אותי מילים שאינה מבינה, ומבררת את הכוונה מאחורי התגובות כדי לוודא שאף אחד אינו פוגע בתינוקי-גורוני שלה.

האור נסוג מחלונות עליית הגג ומתיז נהרה רכה על שיערה שמלטף את פניי. אני מסניף אותה שוב ושוב והיא יודעת שבעוד רגע לא אחזיק מעמד, אניף אותה על ידיי ואבקש ממנה לעשות איתי אהבה. אבקש אותה לקחת אותי אליה ולעשות אותי שלה. היא תשיב שהיא שלי לעשות בה כרצוני ושהיא לא עשויה מסוכר. וכשאשאג את התשוקה ודמעה סוררת תנחת מעיני על שפתה העליונה, תבטיח שלא תשבר ולא תימס ושלא משנה כמה אלחץ, לא תעלם לעולם.  

אני עדיין לא מאמין שהיא ישנה בזרועותיי בכזאת שלווה למרות כל מה שאני רואה על שמורות עיניי כשאני נרדם. אני פוחד מעצמי, אבל היא נראית כל כך שלווה בשנתה. לכן התאהבתי בברסטו. בברסטו העננים מטיילים ברחובות ונוגעים בבני האדם. ברסטו נמצאת בגן עדן, כמוני, כשאני שלה.