בסוף שבוע האחרון כאבה לי הבטן. אני לא מייחס חשיבות לכאבים, פיזיים או נפשיים, כי לכל דבר יש זמן ומקום. קודם כל מסיימים את כל המטלות של מחר ורק אז מתפנים להתפנקויות. עד כמה שזה לא מפתיע, כאשר מגיע הזמן להתפנק, האירועים המכאיבים כבר דעכו והגלידו בזיכרון. אימי טוענת שתמיד הייתי כזה, גם כשהייתי תינוק כמעט ולא בכיתי וכששלחה אותי לקייטנה, מצאה אותי עומד באותו מקום בו השאירה אותי. על השאלה למה לא ניגשתי למטפלת ולא סיפרתי לה שעצוב לי כדי שתעודד אותי, השבתי שלא מצאתי בכך טעם, כי ידעתי שבשתיים היא ממילא תאסוף אותי. אימי, כמובן, למדה לקרוא אותי דרך הקיר האטום שהצבתי ביני לבין העולם. גם כשבגרתי והשתכללתי ולמדתי להסוות את כאביי תחת מעטה הומוריסטי, היא לא ויתרה לי ואחרי שסיימה לצחוק, תמיד הרצינה ושלפה מכל הקומדיה שפרשתי בפניה, את האמיתות הכאובות שכה קיוויתי שלא תשים אליהן לב. כך נוצרה ביני לבין אימי מערכת יחסים קרובה, כמעט בכתב סתרים: אני לא צריך לספר כדי שתבין.

לא נברא האדם שיצליח לקרוא אותי כפי שמצליחה אימי, פרט לאנג'לינה. אני לא יודע אם התכוונה לכך והאם הציבה בפני עצמה מטרה להיות קרובה אלי יותר מאישה הכי קרובה, או שזה היה משהו שקרה בתת מודע. היא סופגת אליה את כל המידע עלי, את השיעורים שהיא לומדת על בשרה, את אלה שלמדו אחרים ובעיקר את ההם שלמדתי אני. לא לשווא אני מכנה אותה "איבר מאיבריי". היא שלי לא בגלל שבמהלך הזמן שאנחנו יחד איבדתי את הצורך להביט בה כי דמותה נהייתה לחלק ממני מוקרנת יומיום על המסך הפנימי של הווייתי, אלא כי היא יודעת לפענח את מה שמשדרים קצות עצביי ולנהוג בהתאם. היא שלי כי היא החליטה להיות שלי ובכל בוקר מחליטה מחדש.

היא מלבישה אותי, היא מגלחת אותי, היא מקלחת אותי, היא ישנה על חזי או על גבי, היא לוחשת באוזני שאני התינוקי-גורוני שלה. היא מעריצה את רא"ל גבי אשכנזי, מכנה אותו ASH, וכססה ציפורניים כשהתחלף בבני גנץ. יש לה דעה מגובשת על טל רוסו, על רפאל איתן (רפול, ז"ל), על עזר ויצמן ז"ל, ועל אריק שיינרמן (שרון המנוח, ז"ל), שאת סיפור חייהם למדתי בעל-פה. הילדה הקטנה הזאת, הערבייה שהתחתנה עם חייל יהודי שמייצג את כל מה שלמדה לשנוא מגיל ינקות, מקשיבה לי כשאני מספר לה ועוקבת אחרי הקו שאני מצייר עם עיפרון על הודעת תשלום כלשהי שנקרית בדרכי את הטופוגרפיה של השטח בזמן מלחמה שהתרחשה טרם שנינו היינו ביצית. לפעמים אני מניח את העיפרון, ומתנצל על כי אני מייגע אותה, ומצטדק-מסביר שהיא צריכה לעצור אותי ושאסור להניח לי לדבר על נושאים שנוגעים לצבא, כי לעולם לא אסיים. ואז אני מסתכל בעיניה ורואה בהן את ההשתקפות של עצמי המתלהב. כשאני מדבר על ענייני צבא ומצייר את התלהבותי על נייר תועה, גם נפשה של אנג'לינה ניקבת עד שורשה.

בסוף שבוע האחרון אנג'לינה קלטה שכואבת לי הבטן ולהבדיל ממני, אפילו את הסיבה. היא גיבבה כריות מאחורי גבה, השעינה אותן אל הקיר והתפרקדה בתוכן. היא ביקשה שאניח את ראשי בחיקה כדי שתוכל ללטף אותי, כי המתח של המצגות ושל עבודות עיוניות הורג אותי וכי לדעתה מגיע לי להתפנק. ומשהשתהיתי, מביט בעיניה, מפיק את מלוא העונג מגוש שהתעצם בגרוני ומגאוּת בעיניי, הוסיפה: "בפקודה".

ואם עדיין לא יצא לי לציין: אני לא אוהב אותה, אני אותה את הרגש עבורו עדיין לא נבראה המילה. לא אהבתי לפניה כי בדומה לצמח חיפשתי את הכאב שיעיר אותי לחיים, ולא אוהב אחריה, כי אהבתי לעולם תהיה מותנית במה שהרגשתי כאשר הייתה שלי.

הפושטק הזה אני. עזבו את הכרס בירה. אני הכי גדול בעולם כי יש לי ארבעה גלגלים!