קצת קשור לקטע הקודם אבל לא באופן מחייב.

מה שהפחיד אותי תמיד בעבודות עיוניות, היה החשש להפוך לפקיד במדים, להתרחק משדה הקרב שזורם בורידיי והמהווה את ההוכחה שעודי בחיים. כאן, בקליפורניה, חיי קיבלו תפנית משמעותית לא כי לקחתי חופשה, ולא כי אני משביע את עצמי במראות חדשים וטועם מעולם אחר כדי למלא מצברים, אלא כי אני חי בעולם אחר, מגדל בו את ילדיי, אוהב בו את אשתי, עושה בו קניות, קם בו בבוקר ובו חוזר ונרדם. לא העובדה שאין כאן שדה קרב מרגיעה אותי, אלא העובדה שלהבדיל מבארץ מולדתי, יש כאן בית במובן בו אני מבין את המושג "בית". כלומר, מקום הפוך לחלוטין משדה הקרב. מקום בו לא עורפים ראשים של ילדים בני ארבעה חודשים רק כי נולדו להורים יהודים, ולא שוחטים את כל המשפחה בדרך, מקום בו לא בודקים תיקים בכניסה למקום ציבורי, מקום בו התקהלויות מתנהלות באופן ספונטני, מקום בו אזרחים לא חיים בין כניסה למקלט לבין ריצה לממד. מקום אליו חוזרים משדה הקרב כדי לחלוץ את המגפיים, להוריד את הנשק, להתיר את רצועות הנדן, לפרוש איברים ולנשום.

אני נלחם בשדה הקרב עבור הבית והצירוף ביניהם טבוע בי בדם; אם כן, אפשר שיחדל רק כאשר יחדל הדם. הורגלתי לחשוב שאין הבדל בין שדה קרב לבית, הורגלתי לחשוב שאני עושה עבודה סיזיפית שלא נושאת פירות ושלעולם לא אוכל להבטיח עתיד, לא לילדיי ולא לעצמי, ושבבית עבורו אני נלחם, אמהות לנצח ילדו בנים בצער ואחריהם בן נוסף, פן אחד מהם יפול בקרב.

הם כתבו בעיתון על המתח בגזרה שפעם הייתה שלי, והכל הזדקף בי. אני מכיר בגזרה הזאת כל משעול ואבן, אני מכיר את המפקדים, אני מכיר שם את עצמי. הגזרה הזאת לא יכולה להיות מתוחה בלעדיי. זאת הגזרה בה החלקתי בבוץ ובגשם כשנולדו ילדיי למרות שהבטחתי לעצמי שאהיה נוכח בלידתם. בגזרה הזאת חטפתי שריטה סתמית כלשהי בירך, שאילצה אותי לקעקע מתחת לנשר נחש, בגזרה הזאת בניתי את ביתי כדי להיות הכי קרוב שרק אפשר לשדה הקרב, בגזרה הזאת מתתי וקמתי לתחייה.

אשתי ילידת לבנון. היא נולדה בגזרה בה אני מכיר כל משעול ואבן ואשה אחת שעשתה אותי מאושר.

ואיך זה מתקשר לפוסט הקודם? פשוט מאוד: מזה שבוע אני מנסה לכתוב על כך שנורא קשה לי לעשות עבודות עיוניות בגלל שאני גדול מדי עבור העולם האזרחי ותמיד מרגיש כמו פיל בחנות חרסינה ואפילו את הרפידוגרף אני מפחד להחזיק ביד, פן הקצה שלו יישבר ברגע שיראה אותי. הפחד שאפגע במישהו קטן ועדין בשגגה, עושה לי כאבי בטן. ככה פשוט. וסליחה על כי אני מייגע אתכם במורשת הקרב אבל, כרגע, אני לא יכול להתאפק מלצלם את הדף הראשון מספרו של עזר ויצמן "הקרב על שלום" (גם אותו לקחתי אתי אפילו לקליפורניה ועוד רבים אחרים כמותו).