בוקר עלה כדי שוב לבשר לי שהתעוררתי לפניו. אני ניצב מול ארון בגדים, מקולח וכמעט יבש, על רצפה שהספיקה להתקרר במהלך הלילה, כורך את המגבת סביב מותניי. אני שומע את קולה, אך חושיי הרדומים-עדיין, לא מצליחים לפענח את המילים. מבטה משתלב בטיפות מים סוררות שנותבות קו ישר על גבי. אני יודע שהיא חוקרת אותי ולכן מסיר את המגבת, מתערטל למבטה ומפקיר אליו את עצמי בריפיון מענג. חיוכה חולף על עמוד השדרה ועיניה עוצרות על עכוזי. נעים לי להיחקר ולהיחשף אליה, כי זאת עוד דרך שלי להבטיח לה שאני רק שלה.

אני מסתובב לאט וקורא את שפתיה. היא שואלת לאן אני הולך ולכן אני בא אליה, קרוב יותר, עד שהבהונות נצמדים לבסיס של המיטה. היא פושטת את זרועותיה לצדדים, מסמנת לי להתקרב אף יותר ומאשרת לי את הקרבה. אני נסמך על מרפקיי ועל ברכיי ונשכב עליה בזהירות כדי לא למחוץ אותה תחתיי. עכשיו אני לא רק רואה, אלא גם שומע אותה אומרת שאינה עשויה מזכוכית ומבקשת שאשחרר את עצמי ואניח לי לקחת אותה ללא חשש.

בוקר נפרש בעצלתיים ובהדרגה מחזיר לחפצים את צבעיהם. רוח נינוחה מטיילת על פני הצמרות. אני שותק ומביט בפניה, ואז עוצר בתוכה ומסביר כמה שברירית האהבה, כמה תלאות עברתי עד שמצאתי אותה ושבקרב הזה אני לא מתכוון להפסיד; שלא עליה אני פוחד כשאני רועד טרם נוגע ולא אותה אני נמנע מלמחוץ תחתיי, אלא את האהבה שלי אליה ואת אהבתה אלי; ושכשאני בא אל תוכה והופך בה באצבעות ובתשוקתי, אני נזהר פן בסרבולן יקרעו ויהרסו את כל מה שאולי יעלה בגורלי להרגיש גם מחר.

רצדי אור בוקעים מפיסת שמיים המציצה מבעד לחלון. היא מנמנמת על חזי. תשוקה נקווית לאיטה בחיבור בינינו וגולשת בדגדוג נעים מהאגן אל הסדין. אני שוקע במוך חלבי ולמרות קילוחי ערפל דקיקים המפזזים והנארגים סביבנו, לא מניף את ידי כדי לנגב את הדמעות שממשיכות בדרכן אל הגרון, כי אולפתי להאמין שאם אזוז או אנשום, הכל ייגמר.