הלילה לא ישנתי. היה לי לילה לבן מלבן. קמתי אחרי שאנג' נרדמה, הגבתי בבלוג של מישהו, נכנסתי לחדר של הילדים והסתכלתי עליהם ישנים, אחר-כך חזרתי לחדר שלנו והסתכלתי על אנג'לינה ששכבה עם עיניים פקוחות והקשיבה לצעדים שלי בבית, מנסה לנחש את מחשבותיי. היא פשטה את זרועותיה לצדדים ובתוך החושך ראיתי את דמותה הקטנה מזמינה אותי פנימה, להתחבא בה מפני כל מה שהרגשתי. וכשעשיתי כן, ליטפה את ראשי ואת גבי עד ששקעתי בשינה טרודה נטולת איכויות או מנוחה.

אני עוזב בלילה שבין שבת לראשון (שלכם) לבסיס סגור. לשבועיים וחצי (מינימום). לא תהיה לי תקשורת משם ולכן אני מבטיח להתעדכן אחרי שאחזור ואם יהיה עדיין אקטואלי, להגיב בדיעבד. אני חושב שבימים אחרונים הספקתי להגיב בכל הבלוגים וגם באלה בהם עד כה הייתי צופה מהצד בלבד כיוון שהתביישתי לחדור את המרקם האינטימי שנוצר בין הכותב למגיביו. בכולם (כמה לא מפתיע, מקסימים שכמותכם!) התקבלתי בברכה.

החלטתי לא לחזור הביתה מיד בתום התרגיל, אלא להקדיש יממה אחת לטרק ברד קניון. אצלם ואביא ימבה תמונות מהמקום בו אסתום חור אחד בריאה ואשחרר חור אחר. כי כזה אני. אני חי בשני עולמות: בין זרועותיה של אנג' ובמקום בו אין זכר ממנה. ובכל אחד מהם אני מחסיר אוויר דרך חור בריאה. אני זקוק לשניהם, אני רוצה אותה בין זרועותיי ואני רוצה את עצמי על הסף במקום בו אינה.

היא מחבקת אותי ומנסה לחייך. היא יודעת שלא אחשוב עליה שם כאשר יקרעו לי את הצורה כי תהיה אסורה במחשבותיי, ושכשאחזור אחבק אותה ואשתרך אחריה בבית כי אתגעגע אליה בדיעבד.

והיום, ברובריקה 'זה לא אני, אלא היצר הרע שבי': סקס עגבניות!

אני: אנג', את חייבת לראות את זה, בואי!

היא (יורדת בריצה מעליית הגג. מתנשפת עדיין): תינוקי, מה עשית לעגבניות?

אני: למה אני? תמיד דופקים את השחורים. אין לזה קשר אלי! השארתי אותן במטבח. בכיור. איכס. שיתביישו.

היא (נשפכת מצחוק): לזה עם הזקפה יש טוסיק שרירי כמו שלך.

אני (מסמיק): צדקת, אנחנו צריכים שני כיורים – אחד בשביל עגבניות בנים ואחד בשביל עגבניות בנות.

אני מת עליה. ונדמה לי שלמרות שאני עוזב, עודה מחבבת אותי קצת.