חזרתי. אני בבית. תודה לנ*גה, לקיימן ולמקום
לדאגה על שלושת השרביטים של הפעם הראשונה. תודה לחבר שלי, ריבר, ששיגר אלי מייל עם
הסבר וחסך לי לא מעט טרטור ומבוכה. תודה וסליחה על כי אני בוחר שלא לממש ולו אחד
מבין השלושה. כבר מאוחר מדי, לא אקטואלי, אין לי למי להעביר ובנוסף לכל, אני עדיין
לא מאופס. וזה אולי המקום להודיע שבעוד חודש וחצי אני עוזב, הפעם לחמישה שבועות.
פולני שבי רצה להיאנח ולכתוב משהו דרמטי כמו "ואלו
החומרים מהם בנויים חיי", אבל אוותר. כן, אלו חיי, אני נוכח נפקד. אני לעולם
לא יודע היכן אהיה מחר ולפעמים גם לא היכן אהיה בעוד דקה. אני לא מבטיח להגיע
לאירועים ונותן את המתנה מראש כדי שהמזמינים לא ירגישו מרומים כאשר ישלמו על המנה
שלא אכלתי. אמי יודעת שבחגים לא אהיה כי זאת התקופה הלחוצה בגבולות ושאם לא
התקשרתי ביום הולדתה, סימן שאני שוב רחוק. אשתי אינה מתכננת דבר לטווח ארוך וגם
כאשר מדובר בטווח קצר, לוקחת בחשבון את הטלפון שיקטע את התכניות: לפעמים טרם
התלבשנו, לפעמים אחרי, ולפעמים באמצע הדרך, תוך כדי נסיעה. אני לא האדם המתאים
לארגן לו מסיבת הפתעה כי הסיכוי שאגיע, קלוש. חברים צוחקים עלי לפעמים. לטענתם אקבר
עם הטלפון ביד כדי שאוכל לקום לתחייה ברגע שיצלצל, כי אין להם ספק שגם את המוות אדחה
לטובת פעולה.
אני אוהב את חיי. למרות הקשיים, בחרתי בהם
להיות כאלה בדיוק. בחרתי בחברים שמבינים את המגבלות שלי ובחרתי באישה שיודעת שלפני
שאני נכנס הביתה, אני צריך לסיים את תהליך ההתמרה ולהפוך מחייל לאזרח. אין דרמה
בחיי. אני רגוע ומקבל אותם כפי שהינם מתוך הבנה שבאחרים לא הייתי רוצה למות ולחיות.
ובכל זאת הפולני שבי נאנח ומזכיר לי שעד כה
הייתי צל בלבד. מעולם לא סיפרתי על המקומות מהם חזרתי. צנזרתי את עצמי בכל צעד
ושעל עד שלא היה טעם להתחיל לפרט. השתמשתי בקודים שהבהירו לסובבים שמדובר במידע
חסוי, למרות שלבטח יכולתי לחלוק מספר מועקות. מועקות שבמבט "מבפנים",
בגלל שהייתי חלק מהתרחשות, כל פרט מהן נידמָה כמסגיר. והנה, מכאן, מקליפורניה, אליה הגעתי כדי לשכלל את מלאכת ההסוואה,
אני אשכרה מדבר, ואולי בדרכי אפילו צועק, את קיומי. איני יודע אם אלו פרכוסים לפני
המוות או שיעור שילמד אותי לחבר בין שתי המסכות שאני עונד. אין לי מושג מי אהיה
כשאחזור למדינה אותה תמיד כיניתי "אהובתי הראשונה" ולעומתה הצבתי במקום
שני את האחרות.
את התמונות מהטרק אפרסם במהלך השבוע הבא. ביום חמישי
הקרוב כל החבריה נפגשים במועדון וגם אני מצטרף. הם כבר מזמן קבעו שאני BRO ושלולי אמא הפולניה שלי
הייתה עושה לי אמבטיית אקונומיקה אחת יותר מדי, לבטח הייתי נולד שחור. יש פה המון
אנשים טובים. כולם מינימום(!) בגודל שלי. כולנו קרענו את התחת בשבועיים האלה. הגעתי
למיטבי. 7% שומן וכושר של סוס. היו רגעים כשהרגשתי שהשרירים גוברים על הלב והריאות,
ושלוּ ירקתי את איבריי הפנימיים החוצה, הייתי יכול לעוף. כשנפלנו על האדמה ומישהו
זרק חפיסת סיגריות לתוך ערמת איברים וכל אחד הדליק אחת (לדעתי גם הלא מעשנים),
סיפרתי על תחושת המעוף ולהפתעתי כולם הסכימו אתי.
גם לפני שבועיים וחצי, טרם עזבתי, למרות שהפעם
לא היה לי ספק שאחזור, קטפתי ייחורים משיח גרניום לימונית ושתלתי אותם בעציץ
מרושת. הם השרישו.
אסיים במילים משירו של סטינג:
I am not a man of too many faces, the mask I
wear is one
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אליפל