אני עסוק בימים אחרונים ואתם תאלצו לסלוח לי על כך. בתחילת יולי אני שוב נכנס לתרגולים בשטח עד חמש עשרה באוגוסט והתקופה הזאת היא מעין אתנחתא בין הנסיעה האחרונה לנסיעה הבאה ולכן מוקדשת למילוי מצברים ולעבודה על החומר העיוני. אני מבטיח לשוב לכתוב באופן מסודר אחרי שאחזור.

בערב יום חמישי נפגשנו במועדון הקבוע. עבורי זאת הייתה הפעם הראשונה ולכן התרגשתי, אבל הם שילבו אותי במהרה בהרגלי השתייה שלהם ובבדיחות ואפילו התחשבו בי כאשר האטתי את קצב ההבנה של הסלנג ושל השטיקים שהיו זרים לי. בקיצור, הכניסו אותי לעניינים. באיזשהו שלב הבנתי שאתגעגע אליהם אחרי שאעזוב ושקרה משהו שלא האמנתי שיקרה – נקשרתי. למרות שכולנו חולקים גורל שונה ורתומים למען מטרה שונה, נוצר בינינו קשר אנושי ואמיתי של חברים לנשק. העליתי את העניין בהרמת כוסית העשירית (אבל מי סופר) והפידבק שקיבלתי היה בלתי יאמן. חלק החזירו באותו מטבע, חלק אמרו שהם כבר לא יכולים לחכות ליום בו אעיף את התחת הפולני שלי מארה"ב כדי שתהיה להם סיבה לבקר בארץ עליה שמעו כל כך הרבה, וחלק העירו שזה טבעי ושככה צריך להיות. מסתבר שגם הם, כמוכם, מחבבים אותי קצת.

כבר בבוקר של המפגש, אנג' הציעה שנעשה אצלנו אפטר פרטי. קצת חששתי להביא לבית המסודר והעדין שלה, בו רק התחילה להרגיש "בבית", קבוצה של נפילים מסוקסים, ורק אחרי התייעצות עם ריבר ועם הבחור שנכנס אתי לטרק ברד קניון, החלטתי ללכת על זה. אני הכנתי ביצים ממולאות וקילפתי תפוחי אדמה ואנג' דאגה לכל השאר. גם החבריה הביאו אתם המון אוכל ושתיה ואת נשותיהם/חברותיהם (לדעתי מישהו הביא את אמא שלו, אבל לא היה לי נעים לשאול). בהתחלה הייתי מתוח משהו, אבל כשהתחילו להחמיא לאנג' ולהסתלבט על הבדלי הגובה והגודל בינינו, השתחררתי. אחד החברים העיר שאנג' דומה לילדה שנולדה בתוך פרח וכיוון שלא קישרתי עם האגדה, אחז בידי ברפיפות, הוביל אותי אל הספה וסיפר את סיפורה של אצבעונית מתחילתו ועד סופו.

רק למחרת בבוקר, בדיעבד, כשניסיתי לתאר לריבר את כל מה שקרה שם, הבנתי שהייתי חלק מהתרחשות אבסורדית ואגדתית לא פחות מסיפורים על ילדות קטנות שנולדות בתוך פרחים. שני חיילים שיכורים יושבים על הספה. אחד מהם מדקלם את סיפורה של אצבעונית וחיילים נוספים מצטרפים ומשתתפים בסיפור במלוא המרץ. מי מתקן את הסיפור, מי פספס את ההתחלה ומבקש תקציר, מי מביע דעה על תוכנו. ברקע נשמעים קולותיהן של הנשים שבטוחות שאנחנו מדסקסים את הרגעים הקשים מהשטח. לא דיברנו על האופן בו ניתן לפצח מפרקת בשתי אצבעות, על ההוא שנפל ושבר את הרגל ולכן הודח, ואפילו לא על הקושי שבחיבור בין מוח לגוף שמרוב תשישות עובד על אוטומט. דיברנו על אצבעונית, על ילדה קטנה שנולדה בתוך פרח, ולולי חוט דק של דם שנע לאט בינינו, אף אחד לא היה מעלה על דעתו שלמרות שאנחנו בבית, עדיין לא חזרנו מהקרב.

הוא פנה אלי מיד אחרי סיום האימון ושאל אם אני נוסע ישירות הביתה. הסברתי לו שאני לא מסוגל. שאני חי על התפר בין עולם המתים לעולם החיים ולכן אזדקק ליום אחד כדי לתפור אותו, ושאת התפירה אעשה ברד קניון. הוא ביקש להצטרף. שכבנו ראש אל ראש על הגב, בתנוחה של מחוגי שעון ודיברנו. הסתכלנו על השמיים וכשהבל הגפרית שעלה מגופנו נמהל בניחוחות של טבע, התחלנו לתפור. לב אל לב ולב אל מקומו.

כך נראית המתפרה שלי: