לפני שאני מתחיל את הפוסט הזה, אני רוצה להודות למי שהמליץ על הפוסט האחרון. למרות שלא התפתחו בו דיונים, אני מקווה שהוא שקע, לפחות קצת, בתודעה של הקוראים הלא מעטים שקראו אותו. היה בו מסר, אליו לא כיוונתי כיוון שעבורי הוא היווה חלק ממכלול, ושרק בדיעבד אני מרשה לעצמי להבין את חשיבותו.

מביט בה ישנה. בכל בוקר, בלא יוצא מן הכלל, היא שואלת אותי אם קיים דבר-מה שאני רוצה לשנות בה כדי שתהיה טובה יותר עבורי. בכל רגע מחיי אני מודד את עצמי מולה ותוהה מה היא הייתה אומרת לו ראתה אותי עכשיו. חיי פרושים במקביל לקווים שחרוטים על כף ידה, בה אני קובר את פניי בתפילה שחרית למטוסי הקרב.

לפעמים היא מניחה את אצבעותיה על עיניי ואומרת שצבען מזכיר לה את כדורי הקריסטל שניצבו על המזנון של בית ילדותה. גם הבוקר התעוררתי לפני התרנגולים כי אני נסער לקראת הנסיעה ועדיין לא שקטתי מהנסיעה האחרונה. גם הבוקר ניגשתי לשטוף את פניי מדמעות שהציפו את עיניי וכשהבטתי בראי, קיוויתי שנהגה לטבול את הכדורים במי אמבט.

איבדתי את האמונה באלוהים במקום בו היה הכל פרט לו. מתוכה, שמצאה אותה ושומרת עליה עבורי, נולדתי מחדש. 

אף אחד לא ביקש להיות גיבור: