אני אוהב הרבה מאוד דברים באנג'לינה. למעשה, אני אוהב בה את הכל ולכן כשאני מנסה לפרט, עיניי מתמלאות בדמעות. אני לא מסוגל להכיל את האושר שהיא גורמת לי. הוא קורע אותי לגזרים ומכאיב לי במקומות הכי רגישים. הוא מאלץ אותי להודות בהיותי תלוי בה, ובכך שבלעדיה הייתי ואהיה אחר ושכמעט כל מה שהשגתי בחיי, לא הייתי משיג לולא היא.

אנג'לינה דחפה אותי ללמוד והודות לה זכיתי בדרגה האחרונה שהעלתה אותי מסטטוס של פרחח שרץ לשדה הקרב כדי להוכיח שהוא גבר, לגבר שיודע מדוע הוא נמצא בשדה הקרב. היא העניקה לי בית שהפך אותי מחסר כל שאין לו מה להפסיד, לאדם שמקריב למען מטרה. היא עיצבה את תחושת השליחות שהייתה בי תמיד ונתנה לה שם.

שוחחנו היום על העזיבה שלי בחמישי ליולי. ביקשתי ממנה שתחזיק מעמד. הבטחתי שיהיו אפטרים, במהלכם אוכל ליצור עמה קשר. אנג' הציעה לשלוח לי SMSים בכל בוקר וערב. הסברתי לה שהניידים קרוב לוודאי יוחרמו ושעדיף שתשלח דואל כדי שאוכל לקרוא אותו כשאתחבר.

"כשתגיע הביתה באפטר..." אמרה.

"לא אגיע הביתה," תיקנתי, "אגיע למוקד תקשורת."

"נכון, אבל כשתגיע למוקד תקשורת ותקרא את מה שכתבתי לך, תהיה בבית. כי אני הבית שלך."

אין לי מילים להסביר מדוע דבריה גרמו לי להצטמרר וליפול על ברכיי. אולי כי בגלל הבדלי הגובה זאת הדרך היחידה שלי להביט ישירות בעיניה, ואולי כי רציתי שתראה איך אני בולע את דמעותיי ושתזכור עד כמה אני אוהב אותה.

כבר מזמן אילפתי את הרגש שבי. לא תראו אותי משתפך בימי זיכרון או ביום כיפור. אני לא בוכה כשחברים לנשק נהרגים ולרוב מצליח לחמוק מביקורים, אלא אם הוזמנתי אליהם בפירוש. דבר לא יזעזע אותי או יגרום לי לתחושה של גועל. אני לא שופט אנשים כי כאשר ניפיתי את אדמת הקודש דרך אצבעותיי כדי להביא לקבורה פיסות של חבריי, חוסנתי מפני שיפוטיות. יש בי זיכרונות שהפכו לתכונות ויש בי אותה, האחראית על היכולת שלי לאהוב למרות. 

חייל מנפה חלקי גופות של חבריו ב"גיהנום" (ציר פילדלפי 2004):