היא סיפרה שכיוון ששכחתי לנתק, היא שמעה את הכל. אותי מחכך את כף ידי על זיפי פניי כששקעתי במחשבות מול מסך, את הקללות שקיללתי כשהפלוטר נתקע, את הקפה שלגמתי מיד אחרי שצעדיי הלמו על המדרגות, ואת האנקה שפרצה מגרוני כשקיבלתי ממנה הודעה. את אצבעותיי שהקישו על המקשים במהירות כשהשבתי לה שגם אני אוהב אותה.

היא סיפרה לי שאת מה שגילתה כששכחתי לנתק, אהבה ואני עצמתי את עיניי, אך מיד פקחתי אותן כדי להדביק את לבי שנשאר בקומה בה היינו, טרם המעלית הפילה את גופי בבת אחת לקומה התחתונה. הסמקתי כשאמרה: "תנשום, תינוקי, אני כאן".

לא רוצה לנשום. אני רוצה יותר מהאהבה שאני חש כלפיה, יותר מהגעגוע שחונק את גרוני, יותר מעורי שגדל במהופך עם התפרים כלפי חוץ, יותר מהתשוקה שהיא מעניקה לי כשאני מניח את ידי על שדיה ומשקיע את פניי בשקע צווארה, לוחש את שמה. אני רוצה יותר מכולה. כי אני לא מצליח לשבוע ממנה שנותנת תוקף להיותי ומקיפה אותי בתחושה עזה של אושר ועונג, עד כאב.

כמו תיבת נגינה שקולות החיים נאספים אליה, בכל יום שחולף, אני מספר לה קצת על מי שהייתי טרם החלטתי להיות שלה. בעוד חודש, בדיוק, אנחנו מציינים חמש שנים להכרות. לא אהיה כאן, כי בעוד חודש פחות יומיים אני עוזב לבסיס סגור למשך חמישה שבועות. אולי זה רע ואולי ברע הזה יש טוב, כי אני רוצה להתגעגע אליה כשאיננה. אני רוצה למדוד את עצמי מול העדרה וללמוד לבטוח בה שתמתין לי למרות, ואולי בגלל.