בבית שלנו קיימים חוקים מאוד מוגדרים, אותם קובע אני. נכון שזה נשמע שוביניסטי ומקומם, אך כיוון שבין אנג' לביני קיימת התאמה מושלמת, החוקים שלי תואמים את רצונותיה, כמו גם ההבנה ההדדית שאני יודע לנסח אותם טוב יותר. לחילופין, אם מישהו נשאר מודאג, שירגיע, כי אני נשמע לכל החוקים שהיא קובעת עבורי ומזה שלוש שנים לא רק אוכל חסה אלא אפילו מגדל אותה (שלא לדבר על ברוקולי, אבל זה כבר לפוסט אחר).

לא כל החוקים שקבעתי נקבעו מתוך מחשבה. חלקם נוצרו במהלך החיים, חלקם עלו מתוך חיכוכים שצצו בתחילת מערכת יחסים וחלקם הוסכמו בינינו אחרי דיון שכלתני תוך עיגול פינות, התגמשות ופשרות.

את שלושת בניי אני מכנה "חייל" מיום היוולדם. הראשונה פתחה נגדי במלחמת חורמה בשל כך. היו לה טיעונים משכנעים מאוד (עוד פעם אחת תכנה אותו "חייל" אתלונן שאתה נוהג להכות את הילדים ולא תראה אותם שוב לעולם), עד שבן הודיע לה שהוא החייל של אבא והיא הבינה שאין לה ברירה אלא להתמודד עם העובדות. אמא של האמצעיים מעולם לא התנגדה לכינוי, אבל גם לא השתדלה לעודד אותו במיוחד. מצד שני, לא פספסתי את חיוכה המקסים כשבן קבע עם היוולדם שמרגע זה ואילך לפלוגה שלו מצטרף חייל נוסף. כשאדיר-עוז ואליענה נולדו, כבר חיינו במושב על הגבול, מוקפים באנשי קבע. מגפיים צבאיים ניצבו על כל מפתן, חברים במדים נכנסו ויצאו, טנקים חרשו את הכביש הסמוך והמילה "חייל", על כל נגזרותיה, הושמעה בבית בקול רם ובגאווה. בן עורר מהפכה בבית כשדרש לעבור לגור אצלנו כי מקומם של חיילים בבסיס, חימם את האמצעי שנשבע שבועת קיא עם חתיכות של נקניקיה לעוסה שהוא מצטרף אל אחיו ועוזי חייך, הצביע על העולם והחליט שכל שוכניו חייל. הציפורים במרומים היו חייל, החתול היה חייל, אמא הייתה חייל וגם האומנת הייתה חייל. הוא חייל את הילדים של השכן, את העגבניות בערוגה, את פרות משה רבנו (לגביהן הסכמתי אתו בפה מלא) ואפילו את עץ הלימון שבגינה. שלושת נשותיי נתנו בי מבטים כעוסים בכל פעם שנשאל "מי זה" או "מה זה" והשיב בפשטות: "חייל".

השיא היה כאשר ניסיתי לשכנע אותו לתת פטור לדודה ז'קי שנוכחה בלידה שלו להבדיל ממני שהייתי בשטח, ואחרי שחזרתי באיחור של יום, הנשימה אותי, הלבישה אותי, כפתרה אותי, תקעה בידיי זר פרחים והסיעה אותי לבית חולים.

אני: "עוזי, מי זאת?"

עוזי: "חייל!"

אני: "עוזי, תגיד ד-ו-ד-ה."

עוזי: "חייל!"

אני: "עוזי, בבקשה, תנסה להגיד ד-ו-ד-ה."

עוזי (בצעקה): "דודה!"

אני (בזמן שכל המשפחה רוקדת משמחה): נכון! דודה דודה!

עוזי: "דודה חייל!!!!"

ז'קי, כיאה לדודה גאה, מיד אימצה את התואר. גם עוזי, שמזמן עבר פאזה והעלה את כולם בדרגה, ולחלקם אף אישר פטור וקבע את גיל הפרישה, עדיין מכנה אותה "דודה חייל". בעקות החלטותיו של עוזי התייעלנו ופיטרנו המון כוח אדם מיותר, ולכן נשותיי הפסיקו לכעוס עלי. שלושת הלוחמים שלי ו"דודה חייל" הם החיילים היחידים בבית (אני ג'ובניק בתפקיד "תינוקי של אנג'לינה" ולכן לא נחשב).

חוקים נוספים שנקבעו בבית היו הצבעים והריהוט. עמדתי על עיצוב בקווים ישרים ובצבעים שנעים בין אפור בהיר לאפור כהה-שחור, חלונות ודלתות אטומים לרעשים, בית מסודר למשעי ושקט. אצלנו בבית לא צועקים. מאז שהיו קטנים אני מדבר אליהם כאל אנשים בוגרים. יש לי סבלנות של פיל. אחרי שתותח החתול קרע לי את הכיסא, הסברתי לו שלא מנומס לחדד את הציפורניים על הספות וקניתי לו מתקן שמיועד לכך. הוא הבין. בכל פעם שאחד הילדים מרים את קולו, אנחנו יושבים ביחד וחושבים איך ניתן היה להגיד את הכל אחרת. הם מבינים.

יש לי זיכרון פנומנאלי, כל מה שאני רואה ושומע, אני זוכר בעל פה. חיי עוברים דרך רעשים אדירים שמלווים אותי ביומיום. אני לא מסוגל לחיות במקום שמעמיס על הדיסק הקשיח שלי יותר ממה שצריך. העבודה שלי תופסת את רוב המקום בדיסק ולכן בבית אני מבקש שקט.

כשהקטנים הגיעו לגיל שנה (חודשיים לשם ולשם) ונעמדו על רגליהם, ביקשתי מאנג' לצרף אותם להתעמלות בוקר שלי. הם התחילו עם שני מקלות גומי בימים בהם הייתי בבית. היום שלושתנו עושים התעמלות בוקר באופן קבוע. הם עם מקלות עץ עטופים בגומי (שלא יפגעו זה בזה) ואני עם משקולות. בפעם אחרונה שנעדרתי, אנג' סיפרה שבכל בוקר המשיכו בפעילות גופנית בהנחייתה וברצון למרות שלא הייתי שם. הם נהנים מאוד, אבל יותר מכך, למרות גילם הצעיר (3 וחצי) הם יודעים להסביר מדוע התעמלות בוקר חשובה. ויתרנו בינתיים על התעמלות ערב כי פעילות גופנית מעוררת אותם ופוגמת בהירדמותם.

ילדים שלי מניחים את הכלים במדיח, עוזרים לאנג' לאבק את הרהיטים, מסדרים את המיטות שלהם אחרי שהם קמים בבוקר ובצהרים, מנקים את הפירורים של מתקן לשיוף ציפורנים של תותח (החתול). הם מודעים לחשיבותו של הניקיון בבית, דוברים שתי שפות וחצי, מתים על האחים הגדולים שלהם וכשאני יוצא ומנשק אותם לפרידה, תמיד מחבקים אותי ומבטיחים שיהיו ילדים טובים ושלא אדאג. כי אנג'לינה הסבירה להם שאני התינוקי שלה רק כשאני בבית, אבל כשאני יוצא החוצה, הם הילדים ואני החייל. 

כף ידה של אנג'לינה ועליה תות אמריקאי (צולם במה שהיה, לדעתי זה היה מזלג).