ופתאום, בין מלחמה למלחמה, אני לא רוצה לחזור אל המקום, לו פעם קראתי בית. למדינה, עבורה סיכנתי את חיי. אני רוצה לחיות כאן, תחת עצים שמשירים את עליהם בשלכת, היכן שילדיי לא יאלצו להסתיר את לאום אמם.

הלב כואב ונקרע לאלפי פיסות והדמעות זולגות בפנים, כשהיא משקיעה את עיניה בעיניי ומבטיחה לא לנטור על מה שנטלתי ממנה – כשבחרה למחוק את מי שהייתה לפניי, כדי להקל עלי את חיי.

אלו לא החומרים מהם מורכבת האהבה, לא כפי אני מבין אותה – לוחש, כשמניחה את ידיה על פניי ועוצמת את עיניי. אני לא אמור לכבות את זו שאני אוהב, אני רוצה להאדיר אותה.

בחדשות מספרים על ילד ערבי שהוברח מארץ הקודש בגלל איומים על חיו כי העיד על עצמו כאזרח של מדינת ישראל. בזיכרוני אני עדין רואה את אנשי השמאל צורחים על אנג'לינה כי בגדה בעמה כשנישאה לטרוריסט יהודי. העולם שלי מתפרק לי מול עיניים. כל מה שהאמנתי בו, מתהדק ללא-כלום ונעלם כשאיבריו הפזורים סביבי מפרכסים אל מותם.

היא מזכירה לי שלפני יומיים התקשרה אלי בעודה ישנה על חזי. תפסתי את הטלפון בידי, על המסך הופיע שמה. חשבתי שאני בשדה הקרב. עניתי. שקט ענה לי מצדו השני של הקו. נגעתי בה. היא הייתה אמיתית. שלפתי את הטלפון מידה והערתי אותה. היא חלמה שאינני. גם בשדה הקרב, וגם בבית, אני חולם שישנה.

"תינוקי", לוחשת באוזני, בטון שקט ורווי השלמה, מוצצת את התנוך של אוזני אל פיה, "אתה, שלי. אני שלך."

אני לא מפיל אותה מחזי כי כשהסיוטים מעירים אותי משנתי, אני פוגש בעיניה הפקוחות. היא בועטת בשערי לבי וכשרגלה שוקעת ברכות של כאב, אומרת: "תישן תינוקי, בוא נספור את הכבשים – וַאחַד, תְ'נֵין, תַלַאתֵה, אִחְדַא עַשַׁר, תִסְעֵת עַשַׁר..." נוגעת ברקותיי והופכת, בשפת אויב ובאצבעותיה, את הסיוטים לחלומות.

ואני נרדם.

.