או דנאית מלכותית

הוריי התייתמו מהוריהם טרם זכרו את עצמם. כששאלתי את אמא שלי מה מרגישים סבא וסבתא, כדי להבין איך זה למות, אמא שלי השיבה: "לבד".

למרות שהבטחתי לאמא שארוקן את כיסיי בכניסה לבית ואפטר מכדורי עץ האזדרכת שליוו את כל שנות ילדותי, הם התגלגלו מידיי, קיפצו על הגזוזטרה ונשפכו מטה אל הגינה. השקעתי את מבטי בכדורים המקפצים ואימצתי את השמיעה בצלילי הגשם המדומה, עד שבלעו את כל צלילי העולם, עד שהרגשתי סופסוף לבד.

פעם ראשונה שפגשתי במוות פנים אל פנים הייתה כאשר מצאתי חילזון מחוץ על המדרכה. מאותו יום, עם פרוץ הגשם, התרוצצתי סביב הבית ואספתי את השבלולים. את חלקם החזרתי אל המדשאה, תוך שאני מרצה להם ארוכות על הסכנות הטמונות בזחילה על הכביש, ואת חלקם הנחתי בסל על הגזוזטרה, מוגן וממולא בעלים. לשווא ניסתה אמי, שהקפידה להפריש עבורם את עלי הבצל והסלק בימים הלוהטים, להסביר לי את מערכת הרבייה של הרכיכות שלוקחת בחשבון גם את הקורבנות. עבורי כל חילזון מת היה סבא או סבתא לנכד שלא יכיר את משפחתו. עד שבבוקר גשום במיוחד, כשהכלב ואני אספנו את החלזונות, אבי החנה את רכבו בחניה, ושנינו – אחד בנביחות והשני בצרחות שמחה – רצנו לקראתו, ושמעתי את קול פיצוח השריון תחת רגלי. במשך שבוע, במהלכו אמי ניסתה להוריד את חום גופי כי הוכרזתי חולה, חיפשתי סיבות לאותו הקול. אולי קליפת ביצה, או שמא קליפת אגוז, קרוב לוודאי רגב של אדמה שהתקשה...

בחלוף שנה הכלב מת. לא חליתי כי לא רציתי להפחיד את הוריי, וכדי לא לזכור, שכחתי את שמו. בגן של הקטנים אמא של אחד מחבריי לא התעוררה בבוקר ובגן חובה אבא של אחר נפטר מהתקף לב. אספתי את כולם בזיכרון אחד וכדי שלא יהיו לבד, הרכבתי משפחה: סבא, סבתא, אמא, אבא, כלב וחילזון.

אישה עם פאה הגיעה כשחבר לספסל הלימודים נפטר ממחלה קשה. מומחית למיתות. היא דיברה על מוות של חברים, למרות שאיבדנו חבר אחד. היא דיברה על התמודדות עם אובדן של אחר, למרות שאיבדו חלק ממי שהיינו לפני. לא הקשבנו לה, שתקנו מתוך כבוד, ילד ילד אל תוך אובדנו.

בקרב בג'נין הבנתי שזה יכול היה להיות אני ובמשך שנים התנצלתי על כי נשארתי בחיים. מומחים למיתות, אלכימאים מנוסים, שקדו עלי בניסיונם להפוך מוות לחיים ולהעביר את אבן הנגף מלבי אל הכליות. הם לא צלחו, אני עדיין מתנצל אחרי כל מלחמה. עם עצמי. לבד.

****

המלחמות נושרות ממני בקשקשים חיים מתים. כמו פרפרי מונרך שנודדים לאורך חמישה דורות, כך גם אני נודד בין מלחמה למלחמה ומת ביניהן. ועם כל התעוררות, בחסד נהרתן של שעות בוקר ראשונות, מגולם באהבתה, מתעורר לחיים.

"האם את אוהבת אותי?" מתעורר משינה אלימה ומקוטעת, אוחז בכדור אזדרכת ומלטף בו את שבילי חיי שחורטים את כף ידי.

"מאוד," מנערת את קורי השינה מריסיה בגב ידה בתנועה ילדית, וקושרת בעיניי את עיניה גדושות הדאגה, "אני אוהבת אותך מאוד, תינוקי."

"תודה לך. זה כל מה שאני רוצה לזכור... ולחיות."