אני רוצה לספר על התקופה בה לא כתבתי ולא יכול. אני דוחה למחר ומחר דוחה לעולם לא. החשוב מתחפש ללא חשוב והעיקר למטפורה. אנג'לינה צוחקת כשאני מתעצבן על היונים ש"מניחות את הביצים שלהן על הפטרוזיליה שלי". כן, ליונים יש ביצים של לוחמים.

אני עובר טיפול בסקייפ, אותו "מטפלת אחרי המלחמות" הציעה לי. בהתחלה זה הרגיש קצת מוזר, עכשיו זה מרגיש מוזר קצת פחות. היא לא לוקחת כסף כי אני הפרויקט שלה שייגמר כשאגמר. אני לא מספר לה על התקופה בה לא כתבתי ובכל מפגש דוחה אותי למחר ומחר לעולם לא.

שגרת הניצחון מחלישה את הספק, והענווה אולי אינה אלא ספק – אמר אונורה דה בלזק.

אנג'לינה מצטטת אותי בבקרים: "מתתי עם כל אחד שנהרג במקומי. אין אלוהים במרומים כי לאף אחד לא מגיע למות אינספור פעמים. ראיתי את החובש בורר בין המתים, עובר ביניהם ומחליט למי כדאי להעניק עזרה ולמי אין סיכוי. הוא מילא את תפקיד האלוהים". היא בולעת את הדמעות שגודשות את עיניה, מנסה לעזור; היא אומרת שאני בר מזל. אני מחייך אליה ודוחה למחר את מה שמחר אדחה לעולם לא.

אני לא מצליח למקם את הכאב, הוא מתנקז לאינמקום. הוא לא קיים, הוא לא יותר ממטפורה של לוחם. כשאני הופך למטפורה של עצמי, אני בולם.

***

אני לוגם אותה, משקיע את ראשי בין רגליה ואחרי שגומר, נרדם מוגן ולא מתגונן. היא לא נושמת כשחלומותיי מציירים את עצמם על עפעפיי ונפלטים מגרוני. היא מקשיבה לי כשאני מספר את מה שדחיתי למחר, ושלמה עם כך שבאחד ממחרים זה אולי אהיה אני.  

כי במקומות בהם הייתי, היה הכל פרט לאלוהים.

כאשר מתבטל ההבדל בין המטפורה לבין המשמעות המילולית, מתבטלת גם ההבחנה בין דמיון למציאות, ובעקבות כך הופך החזון להזיה. למרבה האירוניה, ביטול ההבחנות האלה הוא הוא מימוש האידיאל המימטי (המציאותי) – אמרה אלישבע רוזן.