היום היא שאלה אותי מדוע אני אוהב אותה. חשבתי על זה קצת ובסוף עניתי שאני אוהב אותה כי היא מושלמת בשבילי, ואחרי מחשבה נוספת, הוספתי: וגם כי אני מושלם עבורך. היא שאלה אותי אם אני נמשך אליה כמו שנמשכתי כשנפגשנו לראשונה.

"ברור שלא. את מכירה אותי ואת הגוף שלי טוב יותר מכף ידך ואני מכיר את שלך כבר זיליון שנים. אני לא נמשך אליך, את מטריפה אותי."

"אני עדין עושה לך בעיות?"

"המון! אבל לא לי, אלא למלך דוד, שנעמד דום בכל פעם שאני שומע את קולך."

וכאן זה המקום, כנראה, לציין שכיוון שהורי קראו לי בשמו של אחד מגיבוריו של המלך דוד, הענקתי ל"המה-שמו-שלי" את השם המלכותי, כי זה שתופס את השליטה על המצב ברגע שאני מריח את אנג' אפילו במחשבה, לדעתי זכאי לתואר של כבוד. (ועכשיו אני חופשי להגיד ולעשות את כל מה שבא לי בבלוג, כי דבר לא יביך אותי יותר. אכלתם אותה.)

מכיוון שהואשמתי בכך שאני מנהל מערכת יחסים פוגענית ואף בלתי מוסרית בפוסט הקודם, חשוב לי להבהיר מספר דברים.

אנג'לינה לא אישה שזקוקה להגנה או למגיב/ה שתחשוב במקומה ותלמד אותי להיות טוב אליה. אנג'לינה יודעת מה היא רוצה ויודעת לעמוד על שלה. אנג' ואני עברנו תלאות ומצוקות מעצם היותנו יהודי וערביה, ומעצם היותנו בני אדם שונים לכאורה. התגברנו עליהן בדמעות, פרידות ובגידות. אנחנו מצולקים מכף רגל ועד ראש כי נחבטנו זה בזו ובקירות. מערכת היחסים שלנו לא נולדה מפרח כפי שנולד אצבעוני להורים חשוכי ילדים, היא נולדה מתוך כאב עצום, מתוך הרס ואסונות אינספור. היא נולדה מתוך פילוג. אני הורג את בני הדודים שלה במלחמה, והיא התגיירה בניגוד לרצוני כי השתייכות טוטאלית לקבוצה, מייבשת את הספקות ואת הדמעות.

אין צורך להציל את אנג'לינה ממני, או ללמד אותי להיות טוב אליה יותר או פחות. אני אוהב אותה בגלל שהיא האישה הראשונה והאחרונה שאוהבת אותי מתוך החלטה. ואם תשכנעו אותי שאינה אחראית למעשיה ואשתכנע, אפסיק לאהוב אותה. בכלל, לדעתי, טרם מעבירים את הזקנה לעברו השני של הכביש בכוח, רצוי לשאול אותה באיזה צד היא גרה. 

אז מה עושים עכשיו? איך מגיבים למשוגע הזה שמכנה את החלציים שלו בשמו של המלך דוד? פשוט מאוד: דברו בשמכם/ן. אליפל, אם הייתי אשתך, הייתי עוזבת אותך כי קנית לי שמלה עם כיסים.

ותקשיבו לי כשאני מספר לכם, סמוק ונבוך ומתבייש להשמיע את עצמי, איך היא הצמידה את שפתיה אל אוזני ולחשה: תודה שקנית לי שמלות עם כיסים כדי שיהיה לי איפה לשים את הנייד למקרה ותרצה להתקשר אלי, כדי שתוכל לעצום את עיניך ולשמוע את קולי ולוודא שאני עדיין מחבבת אותך לפחות קצת... כדי להזכיר לך שאתה יכול להכות שורשים זמניים ולהרגיש הכי בבית שאני מסוגלת להעניק לך עד המלחמה הבאה כששוב תצא להלחם, בתקווה שאחרי שתשוב או לא, לא תהיינה עוד מלחמות.

היא לא תעזוב אותי בגלל שמלה עם כיסים, אבל אם אתן חושבות שיש בהן פגם, הרי שלמעלה מאשמח לשמוע את דעתכן. אל תרחמו עלי, אבל כבדו אותה, כי אחרי הכל, לולי היא, הבלוג הזה לא היה נכתב. ואם היה נדמה אחרת: הוא עליה ולא עלי. אם לא הייתה היא, היום לא הייתי אני.  

זהו. ואחרי החשיפה הזאת לא נותר לי, אלא לחצות את הבלוג בערום. אם כבר, אז עד הסוף. תעצמו את העיניים כשאני עוצם את שלי, לובש את העור בהפוכה, עם התפרים החוצה כי אין לי מה לאבד, פרט לה.