ואני הייתי במקום כל כך שלם בחיי, ואז אתה באת.
לא באתי לפגישה עם ציפיות גדולות מדי או קטנות מדי, אבל היה נחמד, קליל, מצחיק זורם.
וזה פתח לי פתח קטן כחוט השערה לתקווה קטנה, וכן גם לצפייה קטנה.
אבל למודת נסיון אני- נזהרתי
ואז עוד פגישה, וחביב ונחמד, ולא צריך יותר מדי בשביל לזרוק אותי לעולם של דמיונות- בזה יש לי כישרון וגם תעודה ותואר.
אל הסימנים לא שמתי לב, ובטח שלא נזהרתי.
אבל זה בא, ואתה בהחלט יודע לגרום לי תיסכולים. לשלוח מסרים כפולים שאני לא מצליחה לפענח.
אתה מסוגל לא להתקשר ימים על גבי ימים, ואז בטלפון אחד פשוט לפייס אותי (או שמא אני מפייסת את עצמי)
חשבתי לתומי, גם אני יכולה לשחק את משחק האסטרטגיה הזה. הנה, אני הולכת לשחק בו ולנצח- לשחק ברגשות יכולים להיות שני צדדים.
אבל לא הייתי מסוגלת, לא הייתי מסוגלת לשחק את הרעה בשביל לנצח בקרב.
ואז התחיל להצטבר הזעם, והדמעות, והתסכול. כבר הייתי במקום הזה בעבר וסיימתי תמימה וטיפשה- לא רוצה לסיים בו יותר.
ואז התחילו נקיפות המצפון- ואולי אני לא מבינה את הסימנים, ואולי אני טועה, כי בפגישות אתה משדר לי מסר אחר לחלוטין.
וכעת אני כבר כל כך מבולבלת וכועסת, וסולחת וכועסת שאני לא אני כשאנחנו מדברים. ויש לי מין מעצור כזה בחלק העליון של הגרון ואני רוצה להניח את הקלפים על השולחן- ואני לא יכולה.
ואז אחרי ארבעה ימים שלא התקשרת כי היית עסוק באמת, לא מתחשק לי לענות לך. וכשאתה מספר לי את הסיפורים הכל כך חביבים שלך אני כבר לא מסוגלת לשמוע.
וכן, מזל טוב לך, אתה מצליח להוציא ממני צדדים רעים ששנים לא פגשתי בהם.
ומחר ניפגש שוב, והאם הצלחת להרוס קשר עם סיכוי. כי הגבול בין אהבה לשנאה דק מאוד ואני חוששת שחציתי אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
