ביסלי

ב"ה

וואו, איזה שבוע עבר עליי!! שבוע עמוס בהרבה תהיות ומחשבות, בעיקר..

באמצע השבוע ניסיתי לכתוב פה פוסט.. כתבתי כבר קטע ממש ארוך אבל לא הצלחתי לשלוח אותו והקטע נמחק..

אבל כידוע, 'הכל לטובה', אולי כתבתי דברים שעדיף שלא אשתף..

נקווה שעכשיו, מהמחשב בבית, אני אצליח סופסוף להדביק פוסט בבלוג..

**

האמת שאני לא רואה כמעט בכלל טלויזיה, אבל חבר שלי הדביק אותי, והתמכרתי קשות למירוץ למליון. מאוד מושך אותי התחרותיות, המשימות, האתגרים. האנשים שם מאוד מעניינים, והתחברתי מאוד לחלקם. בקיצור - תוכנית משובחת. 

כידוע שבוע שעבר היה הגמר שבו זכו צמד הברביות בר ואינה.. ישבתי וצפיתי שוב ושוב בקטע בו הן מגיעות ל-'שטיח האדום' בנקודת הסיום האחרונה במירוץ. בהתחלה הן עצובות כי הן בטוחות שהגיעו אחרונות ואז הן מקבלות בהפתעה את הבשורה שניצחו. קינאתי בהן.

אני מניח שקינאתי בהם בגלל הרבה דברים. ראשית, בגלל המליון. אבל נראה לי שזה הפרט השולי.

קינאתי יותר בגלל החברות האמיצה. קודם כל - מדהימה אותי רמת הקשר שהם הגיעו אליה. בקטע הזה אני קצת מקנא בבנות - שהן יכולות להפגין את האהבה שלהן זו לזו. אצל בנים זה לא ככה. אצל בנים לא מפגינים רגשות. ואם כן - אתה ישר מקוטלג ככזה השייך לקהילה מאוד מסויימת.. אני חושב שגם לי יש קשר מאוד אמיץ עם אחד החברים שלי, קשר שהוא כבר מעבר לקשר חברי, קשר של נפשות.. אבל הוא פשוט לא מוצא ביטוי בחיים. אותו חבר התחתן והוא עסוק מאוד בחיים שלו. אני בחיים שלי. אז נכון שיש לנו שיחות פתוחות ברמות מטורפות, ונכון שאנחנו כנראה גם נקריב המון אחד למען השני. אבל ביומיום הקשר הזה לא מוצא ביטוי מעשי. ולכן אני מקנא בהן, על הזכות להעצים ולהביא ביטוי מעשי לקשר שלהן...

אבל יותר מכל קינאתי על הדרך. על היכולת להגיד "עשיתי את זה"! על הידיעה שהן עברו את כל המשימות, עברו בכל הארצות, עשו כל מה שהן יכולות לעשות, נתנו את כל כולן. הדבר מעלה אצלי את השאלה על מה אני יכול להגיד 'עשיתי את זה'! ?? אני מרגיש ש'עשיתי את זה בצבא' וש'עשיתי את זה' בגרעין. לא הייתי קצין ומצב הגרעין כשעזבתי אותו לא היה בשמי מרום, אבל אני יודע שנתתי את כל כולי, והשקעתי מעצמי - גם פיזית וגם נפשית.

בר ואינה נתנו את הכל כדי לזכות במליון שקלים. ובשביל מה אני מוכן לתת הכל? במה אני רוצה ומוכן להתאמץ ולהשקיע את כל המאמצים? מה המליון שלי? ואז אני תוהה לעצמי.. אני השקעתי כל כך הרבה בצבא, ובגרעין. השקעתי בלימודים ואני משקיע בישיבה. ואולי יש נושאים שאני זונח אותם? אולי הם חשובים לא פחות?

וכאן מגיעה המסקנה שלי, שאותה אני בוחר כרגע שלא לשתף. המסקנה שלי, שיש תחום בחיים שלא השקעתי בו מספיק עד היום, ואני כן חושב שהוא חשוב מספיק שאשקיע בו. זה גם מה שהביא אותי השבוע לכל כך הרבה הרהורים ותהיות ודיבורים.. אבל בע"ה אני החלטתי שבמירוץ הזה אני הולך לנצח! וגם אם לא ננצח - הדרך יותר חשובה מהזכייה (ואת זה לא אני אמרתי, את זה שושה אמרה.. כנראה שהיא יודעת על מה היא מדברת..). אז מכאן, בע"ה אני יוצא לדרך חדשה. ותאחלו לי בהצלחה.

לילה טוב,

זאב.