ביסלי

זה התחיל בחתונה של עמית. האמת שהרגשתי לא ממש טוב. הראש כאב ממש.. לא יכולתי להשאר עוד באולם אז יצאתי החוצה, לנשום קצת אוויר. ואז ראיתי אותן. שוכבות להן כך על הבמה שבה לפני כמה דקות נערכה החופה. הן נחו להן שם בחוסר מעש, עטופות ובוכיות. אז הרמתי אותן - את הזכוכיות של הכוס שעמית שבר.

אני זוכר שבתור ילד אבא שלי היה נוהג בכל חתונה לאסוף את הזכוכיות ולהכין מהם מתנה נאה לזוג הטרי - "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" כשהזכוכיות מרכיבות את המילים. גמלתי בלבי שגם אני אעשה משהו דומה, וכך מצאו שברי הזכוכית את דרכן אל התיק שלי. הם עברו נדודים רבים, מתיק לתיק, ממדף למדף, עד שמצאו חניית קבע על המדף בחדר שבביתי..

לפני שבועיים בערך החלטתי שזהו, הגיע הזמן לעשות עם זה משהו. האמת שגם פלטתי לעמית ששברי הכוס שלו אצלי ואני מכין לו הפתעה, כך שגם הרגשתי מחוייבות לעשות עם זה משהו. הלכתי לחנות של חריטה אומנותית בעץ וביקשתי שיחרטו לי "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". אחר כך לקחתי את החריטה והדבקתי בתוך האותיות את שברי הכוס. התוצאה הייתה מרהיבה.

והבאתי את זה לעמית. הוא מאוד העריך את זה ושמח וגם התלבט איתי על איזה קיר לתלות את המתנה היפה.

החלק העצוב בכל העניין, ואולי לא עצוב אבל בהחלט מעורר שאלות כואבות, הוא שמישהו שראה אותי מכין את המתנה כעס עליי.

הוא אמר שעליי להשקיע את הזמן שלי בדברים אחרים - להשקיע בעצמי, להשקיע בעבודה, בלימודים. שאני אהיה, כמו אחיי, עסוק כל הזמן בלהשקיע בחברים שלי, אחר כך אני אשקיע בילדים שלהם - וכך לא אעסוק בעצמי, בלהקים משפחה משלי, בלהשקיע בילדיי שלי..

הוא טען שאני משקיע יותר מדי זמן בלגזור ולהדביק (מה שנכון - אני באמת אוהב להתעסק הרבה ביצירה..), אבל אני משקיע במקומות הלא נכונים. כי חברים שלי יזרקו את זה. חברים לא יעריכו. כשחברים מקבלים מעטפה לחתונה הם לוקחים את הצ'ק ואת הברכה זורקים. חברים משקיעים בעצמם, במשפחה שלהם, לא בך. והמתנה שאני הכנתי תיזרק בעוד שנתיים, כשהיא תעלה אבק..

התאפקתי מה לענות. מצד אחד יש לי הרבה מה לענות - מי שאמר את זה פשוט לא יודע חברות אמיתית מהי, כנראה. ומצד שני הדבר באמת מעלה נקודות שדורשות מחשבה, אולי הן נכונות?! הרי אני כמעט ולא קיבלתי אף פעם 'הפתעות' מחברים.. ולא שאני מצפה לזה, אבל אני משקיע כל כך הרבה בחברים שלי, אולי זה סתם??

אז אני לא אגיד שכבר יש לי תשובה ברורה לכל השאלות. אבל לי יש חברים. והם, כך אני על כל פנים מקווה, חברי אמת. נכון, בחרתי מכל מקום בחיי מספר מצומצם של חברים להמשיך איתם, אבל החברות איתם היא חברות אמיתית. יש לנו רגשות זה כלפי זה, ואני עובד על להעצים את הרגשות. אני מנסה לתת את מה שאני יכול כדי להעצים את החברות. מצד אחד.

מצד שני, אני לא יכול לצפות מחברים שלי להחזיר לי באותה מטבע שאני נותן להם, ואסביר את עצמי. כשיש לחבר שלי יום הולדת - אני יודע את זה בדרך כלל. אם חבר שלי חולה - אני שם לב. אני גם אכין לו כוס תה. אם חבר עצוב - אני אשים לב. אני מכיר את חברים שלי, יודע אותם. זה לא פועל תמיד בכיוון ההפוך. חברים שלי לא זוכרים את יום ההולדת שלי. הם בדרך כלל ישימו לב למצב הרוח שלי אבל זה לא באותה רמה.. העניין הוא שכנראה שזו הנורמה. ואני צריך להשלים עם זה שאני מעל הנורמה. חברים שלי מעדיפים להשקיע באשה שלהם או במשפחה שלהם וזה מובן לחלוטין.

כל המחשבות האלה מבלבלות. אבל אני בסופו של יום כן מאמין בחברות אמת. אני חושב שאם רוצים חברות אמיתית צריך להשקיע ולתת. וגם אם זה אומר שבהתחלה לא מקבלים בחזרה. וגם אם לא נקבל חזרה לעולם. ואולי, בעצם אני תמיד מקבל חזרה. אני מקבל הערכה, כבוד, מילות חיבה. כשאני עצוב אז יש מי שידבר איתי וינחם אותי. כשאני שמח יש מי שישמח איתי. כשאני צרייך עצה יש מי שישחנ"ש איתי. לפעמים חברים שלי הם המשפחה שלי, נותנים חום ואהבה שלא אקבל במקום אחר.

איזה כיף שיש חברים.