ביסלי

פורים.

הגעתי למסקנה שפורים הוא קצת כמו הצבא בהקשר הזה שבצבא האמת שלך צפה. בין אם אתה רוצה או לא רוצה, האישיות של האדם מתגלית. "כשהגלים מתחזקים - החזקים מתגלים", וגם החלשים, וגם אלה שבאמצע. כשאתה בסיטואציה כל כך הזויה אז פשוט כל המטען שלקחת בשנים שלפנ יהגיוס - הכל מתפרץ החוצה. וכך אתה מגלה מי אתה. יש כאלה שאולי יגלו דברים לא טובים, ואז כדאי לנצל את אחרי הצבא לעבודת מידות רצינית. ויש כאלה שיתפעלו מעצמם לטובה. 

בפורים כולם שותים. כך זה לפחות אצלנו. אני מודה לגמרי שאני עדיין לא מת על הרעיון. אין מה לעשות, אני עירוניסט וחונכתי לכך שאלוכוהול זה רע. אפילו יום אחד בשנה. אין שום אידיאל בלשתות, זה סתם לא להיות חי למשך כמה שעות (ולמשך ההאנג אובר שאחר כך..). כשהגעתי לישיבה בשיעור א' הייתי בפורים בשוק ממה שראיתי. אבל הזמן עבר והבנתי שאני גדלתי במציאות מסויימת אבל אחרים גדלו במציאות אחרת. מציאות שבה בפורים כל הגברים שותים, מנער ועד זקן.. אני לא אגיד שהתדמית השלילית על אלכוהול פגה ושכבר קל לי עם היום הזה, אבל השלמתי במידת מה. אבל יש חכמה ליום הזה. מי ששותה ומאבד את זה לגמרי פשוט הפסיד את היום. כי ביום הזה המסכות יורדות, ואת נחשף, מתגלה. מה שצברת בשנה הזו אמור להתגלות לך ביום הזה. 

ולכן זה קצת דומה לצבא.. 

ומכל מקום, גם השנה שתיתי בפורים. לא למוות, אבל בהחלט מספר כוסות (/בקבוקים) לא מבוטל.. האם נחשפתי? האם הייתי באמת אני? קודם כל אני אגיד שאני חושב שהרבה מעבר ליין, זה פסיכולוגי. בגלל האווירה הפתוחה גם אני נכנסתי לפתיחות, והרגשתי נוח לדבר עם אנשים דברים על דברים שאולי ביומיום הייתי מוותר ולא מדבר איתם.. (האמת שביומיום אני אדם די חושף ומשתף מעצמי, ככה שבפורים לא נשאר לי כ"כ מה לחשוף..) אז כן, הייתי יותר פתוח מצד אחד. אבל, אני גם לא בטוח שלגמרי נחשפתי. אני זוכ רשכל הזמן חשבתי מה יחשבו עליי. טוב, האמת שאם כולם היו שיכורים אולי היה לי קל להחשף אבל בצד ישבו נשות האברכים, נשים של חברים שלי, והם הסתכלו עלינו, הגברים, וצחקו. וכל הזמן חשבתי מה אעשה שלא יצחקו ממני (בכל זאת, הן אלה שאמורות לשדך לי את חברות שלהן.. :)). בקיצור, מצד אחד אולי לא הגעתי לדרגה הזאת של החשיפה. ומצד שני אולי באמת נחשפתי לאמת שלי, שהיא - יותר מדי חשוב לי מה חושבים עליי...

ומה כן לקחתי מכל הסיפור? שאני אדם עוזר :) חבר שלי שבקושי יכל לזוז ביקש שאלווה אותו לבית של אחד הרבנים וליוויתי אותו, אף שהדבר לקח לי כמה דקות. וגם הגשתי מים לחבר שהקיא (אותו אחד), וגם עזרתי לאחד האברכים לסחוב ארגז כבד לחדר האוכל. ביומיום אלה דברים לא משמעותיים. אבל 'לבזבז' את הפורים על זוטות כאלה, פורים שכל דקה חשובה בו (כשאני חושב על זה אז בהחלט יש משהו חולה, לא בריא, לא טבעי ולא נורמאלי במשפט האחרון. ). בכל מקרה, בשבילי הייתה זו הקרבה. ואת זה גיליתי לעצמי (1.לא שזה משהו שלא ידעתי על עצמי לפני אבל זה התחדד לי. 2. אולי זה נשמע גאוותני, אבל חשוב לי לצאת מהיום הזה עם משהו ועם זה בחרתי לצאת..)

חתונות.

אני לא אגיד שאני שונא חתונות. זה יהיה מגעיל. ואני יודע שאני צריך לשמוח לגמרי ביום הזה בשביל החתן והכלה וכו' וכו'. אבל קשה לי לשמוח כשאני עוד לא שם. קשה לי לשמוח כשיש לי שני אחים מבוגרים שעוד לא התחתנו. ואני מסתכל בחופה על בחור צעיר, על ההורים המאושרים שזכו לחתן את כל ילדיהם. ואני חושב על האחים שלי שלא משנה כמה נסיונות עושים, ולא משנה כמה תפילות כולנו מתפללים, ולא משנה כמה לילות אבא שלי בכה או בוכה ויבכה, הם עדיין לא בחופה. ובאמת שמגיע להם. וכמובן יש אותי שעוד לא התחתן ורוצה גם (עדיין לא בכל מאודי, כנראה..), אבל אחרי שאני חושב על אחים שלי, אז מה זה כבר משנה.. 

אה, ואני גם לא יודע לרקוד. וזו בעיה. אני מרגיש מאוד אצור, לא משחרר את עצמי. וכשאני כבר משתחרר ופותח וחושף ורוקד כמו שבא לי - רוקד כמו שאני רוצה לרקוד- אז אני אחר כך מתחרט, כי כנראה שאני עושה לעצמי פאדיחות די גדולות...

לילה טוב.