ילד מתוק. כל כך צעיר. כמו שאחיו הגדול היה אוהב לקרוא לו, 'צעיר'.
מה שאני זוכר ממנו, ואני לא זוכר ממנו הרבה, היה החיוך על הפנים. כמו אדיוט שמחייך תמיד, בכל מצב. רק בלי האדיוט.
עולם שלם שנגדע. היו לו חלומות, ורצונות ושאיפות. ובום. אין יותר כלום.
היה אמור להיות לו עתיד. הוא היה אמור להיות אדם בוגר בעל מידות, אדם תורני העוזר לזולת ותורם לחברה. זה לא יקרה עוד.
אבא של אביתר בוכה. "ה'! תעיר אותו" ואני כל כך רוצה גם שהוא יקום פתאום, כמו בפרסומת של סאמקום, ויגיד שהכל בסדר, ושסתם נלחצנו. "אבא מטורף עליך". מצד אחד אני רוצה לבכות, מצד שני אני טיפוס רציונאלי ובכלל לא רגיש והדמעות לא יורדות. אני כועס על עצמי על כך שהדמעות לא יורדות, וכועס יותר על כך שמה אני מתעסק עם עצמי בכל המשוואה הזו. עכשיו צריך להתעסק באביתר הי"ד, ובאביה ובמשפחה שלו.
לא התרגשתי מדברי ההספד של המפקד ושל הרבנים. מסוג הנאומים שכנראה הוכנו מראש, כשכל מה שנותר הוא להשלים את שם הנפטר במקומות המסומנים. כשאביה עלה להספיד את אחיו כבר הכל יצא החוצה. הוא סיפר על הרגעים יחד, על ימי השישי ועל השבתות. רגעים שלא יקרו יותר. ואני כל כך כואב יחד איתו, ורוצה להחזיר לו את אותם הרגעים ולהגיד לו "הנה, קח, אין מה לבכות". אבל לא, אני לא יכול להשפיע מאומה.
פרחים. מטח יריות. באים לחבק את אביה. ואני רוצה לחבק יותר חזק אבל נבלע בין ההמון. בסוף, אני רק מניח את ידי על ידו ורוצה להעניק לו אהבה.
זה כנראה כל מה שאני יכול להעביר לך עכשיו, אהבה. אוהב אותך, ואתכם. ואני גם מתפלל, ש-ה' ינחם אתכם במהרה בצורה הכי נכונה שתוכל להיות.
בין המחשבות השונות על היציאה למלחמה, ואיפה אני בכל המשוואה הזו, דיברתי עם חבר. והוא האיר אצלי את הנקודה שצריך לצאת מהחשבונות הפרטיים ולחשוב על החשבונות של כלל העם. להפסיק לחשוב רגע על התואר שלי והמשפחה שלי והחברים שלי והמכון הוראה והעבודה והנובל. ולחשוב על העם.
הוא לא הלך סתם. הוא נפל כדי שנחיה פה. כדי שנחיה ונקים פה חברת מופת, חברה שהיא אור לגויים, "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
והוא עכשיו נמצא למעלה באגף מיוחד בגן עדן, ששמור למיוחדים במיוחד.
ואני בטוח שהוא יושב שם. מסתכל עלינו מלמעלה. ומחייך.
אביתר תורג'מן - יהי זכרו ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
