ביסלי

בחרתי יותר מדי יעדים בחיים לרוץ עליהם. 

כמו,

התואר הראשון בחינוך,

התואר השני בהנדסה ביורפואית,

ההחלטה לגמור את התנ"ך,

להגיע למשקל של 75 קילו..

למצוא את האישה של חיי,

ועוד יעדים בתחומים אחרים..

העניין הוא, שכמעט כל המטרות הללו הן מטרות לטווח ארוך. וקשה לי.

אלו לא מטרות שנגמרות אחרי כמה זמן ואתה יכול לטפוח לעצמך על השכם ולהגיד: וואלה! כל הכבוד, עשיתי את זה.

ואני צריך את הטפיחה הזו. צריך מאוד.

אבל לא, אלו מטרות לטווח ארוך.

צריך לשבור שיניים עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד,

ולהתאמץ עוד ועוד ועוד ועוד ועוד,

ולהחזיק מעמד עוד ועוד ועוד ועוד ועוד.

ובכל הזמן הזה, אני לא רואה את האור שבקצה המנהרה.

רואה רק הרבה מאבקים בהרבה תחומים. כולן ריצות למרחקים. ריצות למרחקים ארוכים.

***

שמתי לב שאין לי הוויה של חבורה. כבר יותר מדי זמן. וקשה לי עם זה.

בכל התחנות שהייתי בהן בחיים, תמיד הייתי מוקף בחבורות שונות. בחלקן הייתי מקובל יותר, בחלקן פחות. 

זה ממש לא משנה, העניין הוא שהייתי חלק מחבורת חברים. ותמיד היו לי שם החברים הטובים שלי. ואלה שאני חולק איתם. ואלה שתומכים בי.

ובכן, מאז שהגעתי לטכניון זה לא ככה. 

יש לי חברים בודדים - יש את מ' (מהמדרשיה) ומ' (מהישיבה), כל אחד בנפרד - שלומדים ונמצאים בטכניון תדיר. יש את החבר'ה מהדירה שלי. ויש חבר'ה מהלימודים. אבל אלו לא חבר'ה שאני מסתובב איתם בערבים ומוצא בהם נקודת משען.

החבורות שבהן הייתי חבר מצויות בסכנת הכחדה. החבורה של המדרשיה נפגשת אך לעיתים רחוקות מדי. והדרמות שהיא מייצרת ביחס לקשר גדולה מדי.

אז יש לי חברים בודדים שאיתם אני מדבר. יש גם את א', אבל איתו אני נפגש פיזית אחת לחצי שנה. אבל זה לא מספק. אני לא מרגיש שאני חלק מהוויה חברתית כלשהי. אין לי כל כך איך להסביר את זה. אבל אני פשוט נואש לחיי חברה.

***

אז הכל מצטבר. אני צריך שחרור רציני. מכת אנדרנלין מטורפת. אגרוף לפנים (מטפורית בלבד). חוויה סוחפת.

אבל אפילו לזה אין לי זמן. כי אני צריך לרוץ. אולי מתישהו הריצה הזו תיגמר. מקווה שבטוב.

בינתיים, ממשיך לרוץ...