"בהתחלה לקחו את היהודים, אבל לא צעקתי, כי לא הייתי יהודי.
אחר כך לקחו את הצוענים, אבל לא צעקתי, כי לא הייתי צועני.
אחר כך לקחו את הפרוטסטנטים, אבל לא צעקתי, כי לא הייתי פרוטסטנטי.
ובסוף באו לקחת אותי. ואף אחד לא צעק"
בדרך כלל אוהבים להתמקד בגיבורים, באלה שעשו מעשים מיוחדים, שהקריבו את עצמם. אבל בתמונה הכללית, רוב האנשים לא גיבורים, והרוב מעדיפים לחשוב על עצמם, לדאוג לעצמם קודם כל, לפני אחרים. לשרוד. ולפעמים הדרך היחידה לשרוד היא דוקא זו שפוגעת באחרים, זו שעושה את מה שטוב בשבילי, גם אם זה לא טוב בשביל אחרים. והשאלה היא, מה יותר חשוב, להיות גיבור או להשאר בחיים? התשובה נראית ברורה.
ציבור שלם השתתף ברצח עם, או העלים עין מהעובדות המזוויעות. זה נראה בלתי נתפס. אבל בעצם, זה לא כל כך קשה, להתעלם. מה הם יכלו לעשות, לעזור ליהודים? הרי אז הם היו מסכנים את עצמם, הם בעצמם היו בוגדים. היו רוצחים אותם, במקום את היהודים. ואלה שרצחו, פשוט מילאו את התפקיד שניתן להם, ידעו שהם לא יכולים לסרב, כי ברגע שיעשו את זה, הרובה יכוון אליהם. וכשהחיים שלך על כף המאזניים, אתה קודם כל דואג להם, ולא לאחרים.
אחרי השואה היו הרבה ששאלו איפה אלוהים היה בשואה? בשאלה הזאת יש התרחקות מאחריות לפי דעתי.
השאלה שבאמת היה צריך לשאול היא- איפה האדם היה בשואה?
איפה היה כל העולם, ששתק והעלים עין, כי זה לא באמת היה נוגע אליו. הוא לא היה בסכנה, רק היהודים, ומה זה משנה שאותם יהודים ימותו, העיקר שזה לא אני.
ואיפה אנחנו עכשיו? האם באמת משהו השתנה? האם אנחנו עוצרים רגע, ודואגים לבעיות גם בקצה השני של העולם, גם כשזה לא נוגע ישירות אלינו? איפה אנחנו?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
