את X הכרתי רק שבוע קודם, במקרה, הוא היה מסוג האנשים שכשהם נכנסים לחדר כל תשומת הלב מופנית אליהם, גם שלי. באופן מפתיע, גם הוא שם לב אלי, החלפנו מבטים במשך זמן שנראה כמו נצח, עד שהוא ניגש אלי, והציע לי ללכת לבית קפה בסביבה. הסכמתי. במשך כל אותו הערב אי אפשר היה להוריד ממני את החיוך הדבילי שנדבק אלי, זה נראה מושלם מדי, לא הגיוני כדי שיהיה אמיתי, אבל באותו הרגע לא ממש חשבתי על זה. קבענו להפגש שוב, כל השבוע הזה עבר מהר נורא, נראה כאילו אנחנו כבר מכירים שנים. באותו היום, החלטנו ללכת לים, האמת היא שזה היה רעיון שלי, אני נורא אוהבת לראות את הים בשקיעה, במיוחד במקום מבודד ככל שיהיה. הלכנו לאורך החוף, עד שהגענו למקום שהיה רק שלנו, הסתכלנו על הים, ועל השקיעה, ופשוט נשארנו שם, באותה תפאורה רומנטית מושלמת.
הם הופיעו כאילו משום מקום, הם היו חבורה של 5-6, כשאנחנו רק שניים, שלא לדבר על זה שהם נראו מפחידים וחזקים הרבה יותר ממני לפחות, הם התקרבו לכיווננו, ו-X התחיל ללכת אליהם, היה לו מבט מבוהל שלא ראיתי אצלו קודם. הם פגעו בו, ראיתי אותו מחזיר להם, הוא היה חזק, אבל הם היו יותר, זה נראה כמו קרב אבוד מראש. ואני מסתכלת על הכל המומה מהצד, לוידעת מה לעשות, התחלתי לצעוק בהיסטריה, ולא ידעתי מאיפה זה בא עלי. בלי ששמתי לב, אחד מהם היה מאחורי, ולפני שהספקתי להגיב באיזשהי דרך, נחתתי על הרצפה. התעלפתי.
הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי במכונית, X נהג, הוא היה פצוע, הוא אמר לי משהו על זה שבסוף באו כמה אנשים ועזרו לו, ואחר כך הוא ברח איתי. כל העולם הסתחרר סביבי. "מי הם היו? מה הם רצו ממנו?" שאלתי אותו. הוא לא ענה. חשבתי שאולי זה בגלל ההלם שהוא שרוי בו, וניסיתי לשאול שוב. "אתה מכיר אותם?" הוא לא ענה. אחרי כמה דקות של שתיקה הוא אמר "את צריכה לברוח, אין זמן להסברים".
"על מה לעזאזל אתה מדבר?"
" אני לא יכול לספר לך. החיים שלך בסכנה. תברחי"
"לאן לברוח? אם העניין כל כך מסוכן תסביר לי, ותסביר לי הכל, עד אתמול חייתי חיים נורמלים. לא פגעתי באף אחד. מאיפה באים אנשים שרוצים להרוג אותי בלי שום סיבה נראית לעין? מי אתה?"
והוא הסביר.
זה היה אחד הדברים היותר מוזרים ששמעתי בחיים. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, או איך בכלל אפשר להאמין לזה. ואיך קרה שמה שנשמע כמו סיפור הזוי ולא הגיוני, השתלט לי לחלוטין על החיים. הם היו כת סודית. כל כך סודית, שאף אחד לא ידע עליה חוץ מהם, או לפחות לאף אחד אחר היה אסור לדעת. ברגע שמישהו גילה משהו עליהם הם היו הורגים אותו. חוץ מזה, הם היו מחויבים לחיות חיים סגורים, בתוך הכת שלהם, ולא לקיים קשרים עם אנשים מבחוץ. X הפר את זה, וכרגע חיי שנינו היו בסכנה. "הם מאוד חזקים, אני לא חושב שמישהו הצליח לברוח מהם אי פעם", הוא אמר בשקט. "אז למה עשית את זה? למה הרגת אותי?" הייתי על סף דמעות. "הייתי חייב," הוא ענה, "לא חשבתי שזה יגמר ככה, לא חשבתי שהם יגלו כל כך מהר. בעצם, הרגתי גם אותי". פשוט לא יכולתי להאמין.
"לאן אנחנו נוסעים?"
"לשדה התעופה"
הוא נתן לי כרטיס.
"אתה בא איתי?"
"רק עד השדה"
"אני מקווה שתצליחי לברוח, תסעי, ואל תחזרי, תנתקי כל קשר עם העבר"
לא ידעתי איך להגיב. מה לעשות. לא האמנתי שהגעתי למצב כזה.
הגענו.
"בהצלחה," הוא אמר.
נשארנו חבוקים במשך כמה דקות, ואז הוא נסע.
ואני נשארתי שם, עומדת בשדה, בודדה יותר מאי פעם, מחכה שמישהו ינחה אותי, אבל לא היה שם אף אחד, רק אני.
זה בכלל לא הגיוני שאני אתחיל לבנות את כל החיים שלי מחדש, במקום אחר. אבל גם אסור לי להשאר. התחלתי לבכות. נכנסתי פנימה, מחכה לאיזה נס שיציל אותי מהגורל שהגעתי אליו, לא ברור איך.
זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
המשך יבוא
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
