בין מציאות לדמיון

הייתי בשדה התעופה, מטושטשת לגמרי. הסתבר שהכרטיס היה לטיסה לארה"ב שיוצאת עוד 3 שעות. לא באמת ידעתי מה אני עושה שם, או למה אני הולכת לעלות על הטיסה הזאת, ואיך יכול להיות שאני לא אחזור לעולם. בסך הכל, אני מבססת את כל המעשים שלי על מה שאמר לי אדם אחד, אולי זה בכלל לא נכון. זהו, אולי הוא סתם איזה מטורף שהחליט לעבוד עלי, ולקחתי את זה קשה. כל הסיפור הזה לא נשמע הגיוני בכלל. החלטתי לחזור הביתה. אבל בעצם, אם זה נכון, אז הם יהרגו אותי, לא? הרי בכל זאת היו אנשים בים, וכנראה שהם לא נטפלו אלינו סתם. אני אקח סיכון גדול מדי אם אני אחזור הביתה. אבל אם אני לא אחזור, אני אהרוס לעצמי את כל החיים, לא? מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו?

הרגשתי שאני חייבת לדבר עם מישהו. להתייעץ. אבל לא היה לי עם מי. אסור לי לדבר עם אף אחד על הכת הזאת, כי הרי ברגע שמישהו יודע עליהם הם הורגים אותו, וברגע שאני אדבר על זה עם עוד אנשים אני אהרוג אותם.

נשארתי במקום. לא הולכת קדימה ולא אחורה, לא אל החיים החדשים, ולא אל החיים הישנים. סתם עומדת שם, בלי אף אחד, בלי שום דבר, בלי שום מטרה.

"הכל בסדר?"

נבהלתי. כנראה נרדמתי לכמה דקות, ולא ממש הייתי מודעת למה שקורה סביבי.

"כן, כן, הכל בסדר"

עניתי, בלי להסתכל אפילו מי השואל.

"לא, באמת, את לא נראית בסדר, אפשר לעזור איכשהו?"

הפניתי מבט, השואל היה בערך בגילי, נראה בן אדם נחמד, לא שאני באמת יכולה לסמוך על זה.

"לא, אני לא צריכה עזרה"

לא היה רגע בחיי שהייתי צריכה יותר עזרה, אבל לא באמת חשבתי שמישהו יכול לעזור לי, וגם אין שום סיבה לבקש עזרה מאנשים זרים.

הוא הלך.

אין שום טעם להשאר לעמוד שם. התחלתי ללכת קדימה. אני לא באמת יודעת לאן אני הולכת או למה אני עושה את זה, אבל כנראה זה הדבר הנכון לעשות בינתיים. מקסימום, אני תמיד אוכל לחזור.

עוד שעה לטיסה. ישבתי על אחד הספסלים, בוהה, חושבת, לא באמת שם. ואז ראיתי אותו שוב, הסתבר שאנחנו טסים באותה טיסה. הוא ניסה לדבר איתי, אבל לא באמת הקשבתי. פתאום נזכרתי שלא שתיתי כבר די הרבה זמן.

"תגיד, אתה יודע איפה יש פה שתיה?"

הוא נראה דרוך, כאילו רק לרגע הזה הוא חיכה.

"כן, בטח, אני יכול ללוות אותך לשם"

לא לגמרי שמתי לב לאן אנחנו הולכים, הלכנו והלכנו, קצת ארוך, אבל זה מה יש, איכשהו הגענו למקום נטוש באופן יחסי.

"אני מכיר קיצור דרך"

שום דבר לא החשיד אותי, כי לא באמת שמתי לב לכל מה שהולך סביבי.

כששמתי לב זה כבר היה מאוחר מדי.

הם היו חמישה, מביניהם שני פרצופים מוכרים מהים. לפני שהספקתי לעשות משהו הם עילפו אותי. לא זכיתי לטוס לארה"ב באותו יום.