כשהתעוררתי הייתי בכיתה, לא זכרתי מה קרה או איך הגעתי לשם. היו שם שני אנשים שהקריאו שמות, והתחלתי להסתכל סביבי בנסיון למצוא אנשים מוכרים. היו שם כמה פרצופים שהיו זכורים לי במטושטש אבל לא זכרתי מאיפה, ובכלליות לא הצלחתי לזהות מה קורה שם. בדיוק התכוונתי לשאול מישהי שהיתה לידי מה הולך שם כשהקריאו את שמי. קמתי כמו כל האנשים לפני, והלכתי לאן שהובילו אותי. בדממה.
זכרונות התחילו לחזור, פיסות מידע, שאני מנסה לעכל ולצרף את כולן לתמונה שאולי תוכל להסביר לי איך הגעתי למקום הזה. הכניסו אותי לחדר, לפני שהספקתי לשאול הסבירו לי שאני הולכת לגור כאן בזמן הקרוב, עד שיגיע זמני, ויתנו לי לצאת מדי פעם, לאכול, ולהליכות בחוץ, ואז הם סגרו את הדלת. הייתי כלואה.
ניסיתי לסדר לעצמי את המחשבות. להזכר בפרטים. לאט לאט נזכרתי בעוד דברים, עד שיכולתי ליצור לעצמי איזשהי תמונה של למה אני שם, נזכרתי בכת הסודית. פתאום הבנתי שכשהוא אמר שאני אשאר כאן עד שיגיע זמני הוא התכוון לזה שאני הולכת למות. פחד התחיל להתגנב אלי. אבל עדיין היה לי זמן, הם הרי נותנים לי לגור כאן, אני עדיין יכולה להספיק לשנות משהו, אני רק צריכה אסטרטגיה נכונה.
כעבור כמה שעות מישהו נכנס, מסתבר שזאת היתה שעה של הפסקה כלשהי, בחדר במילא הכל היה חשוך, ולא יכולתי לדעת מה השעה. הוא אמר לי שהוא נבחר ללוות אותי בסיור היומי, לודא שהכל בסדר איתי ושאני לא אברח.
"אז איך הגעת למקום הזה, אתה גם חלק מהכת הזאת?"
"כן," הוא אמר בחיוך.
הוא נראה נחמד, חוץ מהעובדה שלא היתה לו שום התנגדות לזה שהולכים להרוג אותי.
אולי אני יכולה לעבוד על זה, להעביר אותו לצד שלי?
"אתה יכול להסביר לי מה הקטע שלכם? לא לגמרי הבנתי מה הולך פה... וגם למה הולכים להרוג אותי"
"בעקרון כל העניין סודי מאוד, אבל אם את כבר כאן, אז אני משער שלא יקרה כלום אם אני אספר לך את הסיפור שלנו"
הסתכלתי בעניין.
"הכל התחיל מחבורה של אסירים שנדונו למאסר עולם, הם הצליחו לברוח ותוך הבריחה החליטו להקים את הכת ולשנות בעזרתה את העולם. הם אספו חברים, אסירים שברחו, והקימו אותה. הם החליטו שבבוא היום הם ישלטו בכל העולם, בכל הממסד שרצה להחריב את חייהם, וישליטו משטר טרור על כל מי שהוא לא הם. הכל רק עניין של זמן. עם הזמן, הכת גדלה, נוצרו מסורות, מנהגים וחוקים, והוחלט שהדרך היחידה בה נצליח במטרה היא להשאר סודיים לחלוטין, כשאף אחד לא יודע עלינו ועל מעשינו, וככה, כל פעם שמישהו מגלה עלינו משהו, אנחנו הורגים אותו. זה לא משהו אישי נגדך, באמת."
העניין שהיה בי, התחלף באימה.
האדם הנחמד שהיה מולי, התברר כאדם קיצוני ואלים, שלא היתה לו שום בעיה עם הריגת חפים מפשע, רק כי הם ידעו משהו.
"איך אתה הגעת לכאן?"
"כבר שנים שאי אפשר סתם ככה להגיע לכת, הכת בוחרת אותך. וברוב המקרים, אנשים פשוט נולדים אל הכת, כמוני. נדיר שאנחנו מקבלים אנשים מבחוץ. חוץ מזה, אסור לנו להיות בקשר עם אף אחד מחוץ לכת, אנחנו חיים כקבוצה אחת, מאוחדת"
"לא להכיר אף אחד מבחוץ? זה בטח נורא החיים הסגורים האלה, לא היית רוצה לצאת מכאן?"
"מה פתאום?! זה החיים הכי טובים שיש, כשאנחנו נשלוט בעולם, אני אוכל לצחוק על כל האחרים. חוץ מזה, בחיים האלה אני זוכה להגשמה רוחנית, וחיים עילאיים הרבה יותר מכל דרך אחרת"
עכשיו הוא כבר נראה לי משוגע לחלוטין. להעביר אותו לצד שלי? לא נראה לי, כבר יותר סביר שאחרי כמה ימים אני אעבור לצד שלו. לא הצלחתי להבין איך הוא סוגר בפניו את כל החיים וכל האפשרויות, רק בשביל הכת הנוראית הזאת. אבל גם לא ציפיתי שהוא יבין אותי.
היאוש אחז בי. הבנתי שאני כאן, ושאני לא הולכת לצאת מכאן בקרוב, אם בכלל. שאני תקועה עם חבורת מטורפים שהחליטו שהחיים שלי מיותרים. שאין לי מה לעשות.
"אני מצטער עליך, באמת. פשוט ברגע שמישהו מגלה עלינו, אנחנו חייבים להרוג אותו. אין שום אפשרות אחרת"
פתאום הוא נהיה רגיש.
הוא ליווה אותי לחדר.
"נפגש בסיור מחר"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
