עברו כבר כמה שבועות, אולי חודשים, כבר התרגלתי לחיים האלה, חיים באי ודאות נוראית, כשכל יום חדש שאני מתעוררת אליו יכול להיות היום האחרון. כבר ידעתי מה יהיה בסוף, יום אחד יקראו לי ויובילו אותי 'בדרך האחרת', במקום שאליו אף פעם לא נכנסתי בסיורים היומיים, ומשם אני כבר לא אחזור. אף אחד לא אמר לי איך יהרגו אותי, ולמען האמת, גם לא ממש רציתי לדעת.
יצא לי להכיר עוד את הכת, ואת כל מה שהולך סביבי, וכל הידע הזה רק לגרם לי להבין שאין שום סיכוי שאני אצליח לצאת מכאן, ובטח שלא להעביר מישהו לצד שלי.
גיליתי גם שחלק מהאנשים הנוספים שהיו כלואים שם באותו הזמן הגיעו בעקבותיי, מה שללא ספק לא תרם להרגשה הגרועה ממילא שלי, מסתבר שאותם 'פרצופים מוכרים' שראיתי היו האנשים שהגנו עלי באותה תקרית בים שלא באמת זכרתי ממנה יותר מדי. אנשים תמימים, שבסך הכל רצו לעזור. החיים כל כך מקריים, ואיכשהו תמיד יוצא שהאנשים הטובים מפסידים על חשבון הרעים, הם אלה שיסבלו את הנזק בסוף.
באחד מהסיורים, נתנו לי לראות את אחד הסודות הגדולים שלהם. מה זה משנה להם, הרי במילא אני אמות ולא אוכל להעביר את המידע הזה לאף אחד. הכניסו אותי לחדר גדול, מלא בקלסרים קלסרים שמחולקים לפי מדינות, ונורות אדומות. בהתחלה לא הבנתי מה הולך סביבי, אחר כך הסתבר שזה מין מעקב מתוחכם אחרי כל אוכלוסיית העולם. אם קודם לא חשבתי שהם רציניים, עכשיו הייתי בטוחה בכך. ברגע שמישהו גילה על הכת היתה נדלקת נורה אדומה עם השם שלו. ומהר מאוד הוא היה מגיע לכאן. יצא לי לראות נורה אדומה שנדלקת, עוד קורבן לסטטיסטיקה.
ימים על גבי ימים עברו עלי באותו החדר, מה שנתן לי המון זמן למחשבות. בהתחלה חשבתי איך לצאת מכאן, איך להציל את עצמי. בסוף נכנעתי, הבנתי שאני כבר כנראה לא אצא מכאן, אלא אם יקרה איזה נס. ואז התחלתי לחשוב על העולם, הרגשתי כמו איזה שגרירה שצריכה להציל את העולם מהכת הזאת. ניסיתי למצוא דרכים שבהן יהיה אפשר לעצור אותה, לשים סוף לרצח האינסופי הזה, שלא יגמר אם אני או אף אחד אחר לא יעשה כלום. חשבתי שאני יכולה לנסות לשלוח הודעה כלשהי החוצה, אבל גם אם אני אצליח, ברגע שמישהו יקבל אותה, הם פשוט ירצחו גם אותו, אז לא עשיתי בזה כלום, רק הרגתי עוד מסכן אחד. הגעתי למסקנה שאם אני רוצה להצליח במטרה אני צריכה להפיץ את הידיעה בקנה מידה רחב ומהר. חשבתי לשלוח ידיעה לכתב עיתון, שיפיץ את זה מהר בעולם. ואז, הם לא יספיקו לרצוח אותו, וכולם ידעו כבר, ויסגרו את הכת, הם יהיו יותר חזקים ממנה. או שלא, או שהכת תנצח, הם פשוט יהרגו בשיטתיות את כל אלה שגילו עליה, ואם כולם ידעו- הם יהרגו את כולם. ובעצם שליחת הידיעה הזאת אני מביאה כליה למין האנושי. זה הרבה יותר מדי בשבילי, אני לא אוהבת להסתבך עם דילמות, ובטח שאני לא רוצה להיות אחראית להשמדת העולם, אולי למישהו אחר יהיה רעיון יותר טוב מה לעשות במצב שלי. מקסימום המצב ישאר ככה, כשהכת הורגת בעקביות כל פעם עוד ועוד אנשים, במילא יש הרבה אנשים בעולם, זה נשמע הרבה פחות מאיים מהריגה של כולם בבת אחת. וככה "בחרתי" לא להחליט. לא לעשות כלום.
באחת השיחות האחרונות שהיו לי עם חבר מהכת, שאלתי אותו איך זה שאם הכת הזאת כל כך גדולה ומשפיעה, אף אחד כמעט לא יודע עליה? ובעצם, כבר ידעתי את התשובה, אבל כנראה רציתי לשמוע אותה ממנו.
הוא ענה שדוקא יש הרבה שיודעים, רק שכולם מתים, וכל אלה שחיים באותו 'עולם חופשי' שבאתי ממנו לא יודעים.
ואולי לפעמים עדיף לא לדעת.
וככה אני ממשיכה, עם הידע העודף והמיותר שלי, שבלעדיו החיים שלי היו נראים טוב יותר. אולי מחכה כבר שיגיע סוף להכל, שיקראו לי, שאי הודאות הזה יפסיק.
- הסוף.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
