בין מציאות לדמיון

אני נקרעת בין שני עולמות.

מצד אחד חיי האשלייה, הבועה, הדמיון, התמימות, האושר וההנאה.

מצד שני חיי המציאות, הידע, הפכחון, על כל הכאב שבהם.

אני לא בטוחה מה עדיף.

האם עדיף להתעלם ולהיות מאושרים, או שצריך לדעת ולכאוב?

כי אם נתעלם מהכאב, הוא לא יעלם באופן אובייקטיבי. הוא רק יעלם באופן סובייקטיבי, והוא יגיע אלינו בסופו של דבר, ופתאום לא נבין איפה היינו קודם, איך יכולנו להתעלם, ואיך לא פעלנו כדי למנוע. בסוף הוא יתנקם בנו.

אבל אי אפשר, אי אפשר גם עם כל הידע הזה. הידע המכאיב הזה שלא נותן מנוח. אי אפשר לחיות עם אבן של כאב בתוכנו, ככה אנחנו מוותרים על כל היופי והאושר שבחיים.

ידע הוא כאב.

אולי לפעמים עדיף לא לדעת.

מותר גם רגעים כאלה לפעמים. אבל רק לפעמים.

מה הוא מנסה להגיד לי?

כל התשובות נמצאות בתוכי, אם אני רק אחפש מספיק עמוק.

אי אפשר להתעלם לנצח.

אף אדם הוא לא אי.

כולם משפיעים על כולם.

וגם אם בוחרים בדרך המודעות, אז איזה מודעות? באיזה קנה מידה? האם מודעות אישית, סביבתית- סביבה קרובה, חברים ומשפחה, מכרים קצת יותר רחוקים, קהילה, ארץ, עולם? יש המון מעגלים, והמון כאב, ולעולם לא נוכל להיות מודעים להכל. לעולם לא נוכל לדעת הכל. או להבין הכל. או לראות הכל. או לעשות הכל.

בידינו הבחירה. אנחנו צריכים לבחור ולסנן, למה נקשיב, למען אילו מטרות נפעל, ואילו נזניח בצד, נתעלם, נסנן.

בעולם יש כ-6 מיליארד בני אדם. מאחורי כל אחד סיפור. חיים. אושר. כאב. בלתי אפשרי להכיר את כולם, להכיל את כל האושר וכל הכאב, כל היופי וכל האימה, כל השמחה וכל הפחד. פשוט אי אפשר.

את לא יכולה להכיר את כולם.

תפסיקי לחיות חיים של אחרים, ותתחילי לחיות את החיים שלך. (אני חיה! זה לא סותר.)

ספרים שקראתי/קוראת לאחרונה:

אשה יקרה

הקריירה של ניקודם דיזמה

אחות לבי

האמן ומרגריטה

תולדות האהבה

צלה של הרוח

מתכננת לקנות:

המפץ הגדול

לגבי ספר נוסף עוד לא הוחלט סופית, יש המון המון ספרים.

נושאים שהיה חשוב לי לכתוב עליהם:

טרור

חינוך

החיים המושלמים

שלושה בסירה אחת

(רציתי לכתוב על עוד הרבה אחרים- רוגע, מדבר, פיתויים, זמן, ניסוח, מחקר, רגש, מסתורין...)

שמות טובים לספר:

מישהו לאהוב

משהו לאהוב

קולות מהעבר

ציוני דרך

לעולם לא תוכלי לעשות הכל. תחיי עם זה.

“My weakness is that I care too much”

לעולם לא אוכל להכיל את כל האושר ואת כל הכאב. העולם מלא בו.

לעולם לא אוכל להספיק לקרוא את כל מה שארצה. או להספיק לכתוב על הכל. להעלות על הכתב חלומות וסיפורים. רק מתי מעט מגיעים בסוף לכך. יותר מדי נעלם ונזרק בדרך. כל כמה שאכתוב או אקרא תמיד אני אוותר על עוד הרבה יותר.

צריך להחליט במה להתמקד.

אבל יש כל כך הרבה דברים שיכולתי להתמקד בהם.

דברים שיכול להיות מעניין ללמוד:

מתמטיקה

קולנוע

פילוסופיה

פסיכולוגיה (סוציולוגיה), עבודה סוציאלית.

בלשנות, שפות (ערבית, סינית,ספרדית, צרפתית...).

גיאולוגיה, מדעי הארץ, לימודי א"י

על דתות ותרבויות כמו בודהיזם, הינדואיזם, המזרח, ובכלל.

יש עוד המון דברים מעניינים. ברמה כזו או אחרת.

דברים שיכול להיות מעניין לעבוד:

מחקר- במתמטיקה

בבי"ס שדה, תוך כדי הרבה טיולים בארץ

לכתוב ספר

להפיק סרט

לכתוב טור בעיתון

פסיכולוגית

יועצת/עוזרת סוציאלית במסגרת כלשהי

להיות מעורבת בקהילה באופן כזה או אחר

חוקרת פרטית

מפענחת צפנים

לפתור תעלומות/לצאת להרפתקאות בכל מסגרת יכול להיות מצוין

לכל אחד יתרונותיו וחסרונותיו. ומן הסתם גם שכחתי דברים.

אחד ממניעי המרכזיים הוא הסקרנות. אני לא יודעת כמה זה טוב כל הזמן רק לרצות לדעת ולדעת, לפענח תעלומות, ולהסביר פשר של דברים, להבין איך דברים עובדים, או איך אנשים עובדים, אני יודעת שהידע הזה גם פוגע בי לא מעט. אבל לא יכולה להמנע מכך.

אני נורא מעורבת רגשית. בכל דבר שאני רואה או שומעת. בכל דבר שיוצא לי להיות מודעת אליו. בכל ספר שאני קוראת. לכל בן אדם שחשוב לי במידה כזו או אחרת. בכל סרט שכתוב נכון. זה טוב וזה רע. אני לא יכולה להתעלם, לא מסוגלת להשאר אדישה כשסביבי הכל כל כך נורא.

אז איך אני אוכל אי פעם להיות מאושרת, עם כל הכאב הזה מסביב?

יש משהו טוב בהתנתקות מהעולם. בלא לקרוא עיתונים ולא לראות טלויזיה. משהו שמביא איתו רוגע, ושלווה, ואושר. אבל הכל כל כך מדומה ולא אמיתי. איך אפשר לחיות באשליה? ואיך אפשר להגיד שזאת האפשרות הנכונה?

אני כבר לא יודעת. באמת לא יודעת.

מצד אחד, כמו שאמר שיר היומולדת

'קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ, קח עוד שאיפה מן הזמן, שתי דקות לפני ההתפכחות'

ומצד שני,

אי אפשר להתעלם. ולהזניח.

אשלייה או פכחון?

אושר או כאב?

למה הכל כל כך קשה ומורכב?

 "there's more to see than can ever be seen

more to do than can ever be done "

יש המון אנשים בעולם. ואני רק אחד. אני לא אחראית לכולם.

אני לא יכולה למנוע את הכאב שלהם.

זה קשה מדי.