בין מציאות לדמיון

"פעם אמרו שבמקום שבו שורפים ספרים עוד ישרפו בני אדם, ואני אומרת, שבמקום שבו לא דואגים לעודד קריאת ספרים יגדלו בני אדם שלא ממש יזדעזעו מהמשפט הקודם"

-ספרנית

"כשהייתי קטן, קיוויתי לגדול ולהיות ספר. לא סופר כי אם ספר: אנשים אפשר להרוג כמו נמלים. גם סופרים לא קשה להרוג. אבל ספר, אם גם ישמידו אותו בשיטתיות, יש סיכוי שאיזה עותק ינצל ויוסיף לחיות לו חיי מדף, חיי עולם חרישיים על אחד המדפים השכוחים באיזו ספרייה נידחת, ברייקיאוויק, בווליאדוליד או בוונקובר" (26-7)

"הדחף המוזר הזה שהיה לי כשהייתי קטן - החשק להעניק הזדמנות חוזרת למה שאין ולא תהיה לו הזדמנות חוזרת - הוא אחד הדחפים המניעים את ידי גם עכשיו, בכל פעם שאני יושב לכתוב סיפור" (30)

"הרכילות היא בת דודתה ההמונית של הספרות היפה. אמנם הספרות בדרך כלל לא תואיל לומר לה שלום ברחוב, אך אין להתעלם מן הדמיון המשפחתי שבין שתיהן, הלוא הוא הדחף הנצחי והאוניברסלי להציץ לסודותיו של הזולת" (38)

"מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה - טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא... הלוא כל יצירת ספרות טובה מזמינה אותנו בעצם לבוא ולשרבב ראש מבעד לדמותו של איזה יצור אדי-רוגוזינקי כזה או אחר. במקום לנסות לשרבב לשם את ראש הסופר, כפי שעושה הקורא הבנלי, אולי כדאי לך לנסות לשרבב בפתח את ראשך שלך, ולראות מה יקרה" (38-9)

"...אמנם נכון שספרים עלולים להשתנות במשך השנים לא פחות מכפי שאנשים משתנים עם הזמן, אבל ההבדל הוא בכך שאנשים, כמעט כולם יעזבו אותך בסופו של דבר לנפשך כאשר יבוא יום שבו שוב לא יפיקו ממך שום תועלת או עונג או עניין או לפחות הרגשה טובה, ואילו הספרים לעולם לא ינטשו אותך. אתה אותם ודאי תעזוב לפעמים, ואחדים מהם אתה ודאי גם תעזוב לשנים רבות, או לתמיד. אך הם, הספרים, גם אם בגדת בהם, הם לעולם לא יפנו לך עורף: בדומייה שלמה ובענווה הם ימתינו לך על האצטבה. אפילו עשרות שנים ימתינו. לא יתלוננו. עד אשר לילה אחד, כשתהיה פתאום זקוק לאחד מהם, ולו גם בשלוש בבוקר, ולו גם יהיה זה ספר שאתה הזנחת אותו וכמעט מחית מלבך במשך שנים על שנים, הוא לא יכזיב אותך כי אם ירד מן האצטבה ויבוא להיות עמך ברגע הקשה. לא יתחשבן ולא ימציא תירוצים ולא ישאל את עצמו אם כדאי לו ואם מגיע לך ואם אתה עדיין מתאים לו, אלא יבוא מיד כאשר תבקש ממנו לבוא. לעולם לא יבגוד בך"    (316)

"ספרים היו פתיל החיים הדק שחיבר את הצוללת שלנו אל העולם החיצון..." (340)

"העולם הכתוב חג תמיד סביב היד הכותבת במקום שבו היא כותבת" (547)

-סיפור על אהבה וחושך/עמוס עוז

"במציאות הזאת אנו, הסופרים והמשוררים, כותבים. בישראל ובפלסטין, בצ'צ'ניה ובסודאן, בניו יורק ובקונגו. לפעמים, בתוך יום העבודה שלי, אחרי כמה שעות של כתיבה, אני מרים את הראש וחושב: הנה, ברגע הזה עצמו, יושב סופר אחר, שאפילו אינני מכיר אותו, בדמשק או בטהרן, ברואנדה או בדבלין, וכמוני הוא עוסק בעבודה המוזרה, המופרכת, המופלאה, של בריאה, בתוך מציאות שיש בה כל כך הרבה אלימות וזרות, אדישות והצטמצמות. הנה, יש לי בעל ברית רחוק, שכלל איננו מכיר אותי, אבל ביחד אנו טווים את רשת הקורים הערטילאית הזו, שאף על פי כן יש לה כוח אדיר, כוח של שינוי עולם ויצירת עולם, כוח של דיבוב אילמים ושל תיקון, במובן העמוק, הקבלי, של המילה"

"כשאנו כותבים אנו חשים שהעולם מתנועע, גמיש, מלא אפשרויות. הוא בוודאי אינו קפוא. בכל מקום שהאנושי קיים בו אין קפאון ואין שיתוק, ובעצם, גם אין סטטוס-קוו

...אני כותב, העולם אינו סוגר עלי, ואינו הולך וצר: יש לו גם תנועות בכיוון של פתיחה, ועתיד ואפשר. אני מדמיין. פעולת הדמיון עצמה מחייה אותי. אינני מאובן ומשותק אל מול הטורף. אני ממציא דמויות. לפעמים אני מרגיש כאילו אני חופר אנשים מתוך הקרח שבו עטפה אותם המציאות, אבל אולי, יותר מכל, את עצמי אני חופר כעת.

... אני כותב, ומרגיש איך שימוש נכון ומדויק במילים הוא לפעמים כמו תרופה למחלה.

... כשאני כותב, אני יכול להיות אדם ומלואו, שיש בו מעברים טבעיים בין חלקיו השונים: שיש בו גם חלקים שבהם הוא חש קרוב אל הסבל והצדק של אויביו בלי לוותר כהוא זה על זהותו שלו. "

"אנו, הסופרים, יודעים תקופות של ייאוש ואובדן ערך עצמי. מלאכתנו, ביסודה, היא מלאכה של פירוק האישיות, ויתור על כמה ממנגנוני המגן האנושיים היעילים ביותר. אנו עוסקים, מרצוננו, בחומרי הנפש הקשים, המכוערים, המכאיבים וגם הבלתי מעובדים ביותר. עבודתנו מביאה אותנו שוב ושוב אל ידיעת קוצר ידנו, כבני אדם וגם כאמנים.

ובכל זאת, וזה הפלא הגדול, וזו האלכימיה שיש במעשינו: במובן מסויים, מרגע שלקחנו ביד את העט, או את מקלדת המחשב, כבר חדלנו להיות הקורבן חסר הישע של כל מה ששיעבד וצימצם אותנו לפני שהתחלנו לכתוב.

אנו כותבים. בני מזל אנחנו עד מאוד: העולם אינו סוגר עלינו. העולם אינו הולך וצר. "

- דוד גרוסמן (הדברים נאמרו בהרצאה בכינוס ארגון הסופרים הבינלאומי בניו יורק, אפריל 2007)   

"לכל ספר יש נשמה. הנשמה של מי שכתב אותו, ונשמתם של אלה שקראו בו וחיו אותו וחלמו עליו. בכל פעם שספר מחליף ידיים, בכל פעם שמישהו מעביר מבט על דפיו, הנשמה שלו גדלה ומתחזקת" (9)

"חצי שעה כמעט שוטטתי בנפתולי המבוך ההוא, שהדיף ריח נייר ישן, אבק וקסם. נתתי לידי להחליק על שדרות הספרים החשופות ולפתות אותי. בין שמות הספרים, שדהו עם הזמן, גיליתי מילים בשפות מוכרות לי וגם בעשרות שפות שלא יכולתי לזהות. הלכתי לאורכם של מסדרונות ויציעים עקלקלים שאיכלסו מאות ואלפי כרכים. היה נדמה שהם יודעים עלי יותר ממה שאני יודע עליהם. כעבור שעה קלה עלה על דעתי שמאחורי הכריכה של כל אחד מהספרים נפער יקום אינסופי, אבל מעבר לקירות האלה אנשים מעבירים את החיים בכדורגל ובהאזנה לרדיו, ומסתפקים פחות או יותר במה שהם רואים מול קצה אפם" (10)

"מעטים הדברים שמותירים את רישומם על קורא כמו הספר הראשון שבאמת פילס לו דרך אל לבו" (12)

" 'שום סיפור מעולם לא פיתה ואפף אותי כמו הסיפור שגולל הספר ההוא,' אמרה קלרה. 'עד אז היתה הקריאה בשבילי חובה, מין קנס שצריך לשלם למורים בלי לדעת בדיוק למה. לא הכרתי את העונג שבקריאה, את חקר הדלתות שנפתחות בנשמתך, את ההפלגה עם הדמיון, את היופי והמסתורין של הבדיה והשפה. כל זה נולד בשבילי עם הרומן ההוא.' " (29)

"סיפור הוא מכתב שהסופר כותב לעצמו, כדי לספר לעצמו דברים שלא היה מצליח לגלות בדרך אחרת" (415)

"אמנות הקריאה גוועת אט אט,

                          זהו טקס אינטימי,

ספר הוא מראה שבה אנו מגלים רק את מה שכבר יש בתוכנו,

כאשר אנו קוראים אנו משקיעים בקריאה את שכלנו ואת נפשנו, ואלה נכסים שנעשים נדירים מיום ליום" (458)

-צלה של הרוח/קרלוס רואיס סאפון