מאז שאני בת 13 נכנס גבר חדש לחיי- גבר מכה. זה הבן זוג של אמא שלי, והוא מכה אותי ואותה מילולית כבר 7 שנים.
הבעיה באלימות הזאת זה שאי אפשר לראות אותה על הגוף- רק על הנפש.
הבעיה באלימות הזאת זה שאי אפשר להוכיח אותה. אי אפשר להראות כמה זה כואב, כמה זה שורט... כמה זה משנה בן אדם.
בכלל בהתחלה לא הבנתי שמדובר בגבר מכה. זתומרת, חשבתי שיש סיבה לדברים שהוא אומר אז לקחתי את זה על עצמי וניסיתי להשתנות.
אבל בשנה האחרונה הבנתי שזה לא קשור אליי, כי לא משנה מה אני עושה זה לא יפסק.
וזה לא רק מילים... זה מבטים, זה שתיקות, זה צעקות, זה צרחות, זה קללות, זה ביקורת... זה הכל ביחד.
אין לי מושג איך זה קרה שעברנו לגור איתו לפני 5 שנים. אז התחיל הסיוט האמיתי כי בתוך הבית אי אפשר להתנהל.
בחדר שלי הכל בסדר, אני יכולה להישאר בתוך החדר והכל בסדר, ואין עליי ביקורת, לפחות לא בפנים, רק מאחורי הגב.
אבל אני זה לא משנה. כי אמא הפסיקה לאכול. והפסיקה לצחוק. היא לא עוברת יום בלי חרדות. אמא בדיכאון.
וניסיתי כל כך הרבה פעמים להוציא אותה מזה, ולגרום לה לעזוב אותו, וכבר היינו כל כך קרובות, כבר מצאנו דירה, היינו בדרך לחתום עליה! אבל הוא חוזר ומתנצל ומשכנע אותה להישאר.
ואז אני משתגעת. וכל פעם מחדש. לא יכולה לספור את כמות הפעמים שזה קרה, או שהלכנו לסבתא שלי.
ורק היום הבנתי את זה... שזה לא בשליטתי. לא באחריותי. כואב לי לראות את אמא שלי סובלת וכואבת אבל לא משנה כמה ניסיתי לעזור לה ולהרים אותה ולחבק אותה כשהיא בוכה, היא בסוף חוזרת אליו. וזאת בחירה שלה.
אני תכף אצא מהבית ולא אצטרך לחיות איתו יותר.. עם המפלצת הזאת. וכואב לי וקשה לי להשלים שאמא שלי כנראה אף פעם לא תצא מזה. אבל שוב, בסופו של יום... זאת בחירה שלה.
אני את הכעס עליו יוציא באגרופים על השק אגרוף, ואצפה בו הורג את אמא שלי לאט לאט.
כינוי:
Barr;;
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
