שברירית

מוצאת בפינה הזו את השלווה פתאום ,מחייכת.

הוא לא כאן,הוא לא קורא אותי בגללו הגעתי לכאן לא רוצה להכאיב לו יותר .

הוא מלווה אותי כ18 שנים קשות וצוחקות מחבק בקולו, מרגיע, מלטף, מעודד, מחזק

ובלעדיו אני לא יודעת אם הייתי שורדת .

ימים קשים עברנו יחד וימים יפים לא פחות ,בצר לי הוא איתי ובטוב לי אין יותר קורן ממנו .

הוא מחכה ל"בוקר טוב" שלי מידי יום ביום כמעט, "את לא יודעת מה זה עושה לי הטלפון שלך

מהבוקר",גם אם הקשר מתנתק לתקופה מסויימת אנחנו

מוצאים עצמנו מפטפטים בשצף קצף כמו זוג תרנגולים עירקיים .

זה הוא הנשמה שבי ,זה הוא שידע לתת לי יותר מכל אדם אחר,מלבד ילדיי שלי ,זה הוא ה-חבר

שיודע להגיח  תמיד כשעצוב לי לחבק לומר את המילה החמה ,לעודד, לנער, "לזעזע", להטיף ולהקניט אותי ,

הוא הזקן שלי (65 גילו)

ואני ...אהובתו שלו.

זה הוא ש"בצבא הכי גדול ילחם למעני",זה הוא שאוהבני אהבה טהורה,ללא שום תמורה .

הוא קרא אותי בבלוג השני, הנחתי לו להכנס לעולם ההוא  ומצאתי אותו דואג בכל פעם שקרא  אותי 

"אני בסדר"אני אומרת לו והוא מתחיל את "סידרת החינוך" שלו ,

"נחום תקום" הוא קורה לי.

 את חזקה, את יפה, חושנית ,סקסית, מדהימה, ישרה, אמיתית ,כנה ו...את הנפש התאומה שלי. 

"כמה שאתה משוחד "

" אני לא משוחד, זו את!"

"חמודי אתה".

"אף אחד לא קרא לי כך מעולם...תודה מתוקה. "

"אני אומרת מה שאני מרגישה"..

"אני יודע"...זאת את ...מהלב.

הוא הסיבה העיקרית שהגעתי לכאן ולא המשכתי שם (בבלוג הקודם) ורק בגלל ....האריה (אכתוב עליו בקרוב).

מוקדש לאיש הכי יקר לי ולמרות שלעולם לא יקרא אותי כאן.

אני אוהבת אותך חזי שלי ...בדרכי שלי ,כל השנים זה היה בדרכי שלי.