חייכתי אליה ,היא מביטה אליי דרך המראה ומחייכת חזרה.
היא משכימה מוקדם מאוד בבוקר בכל יום ,דואגת לטפח את עצמה.
אפילו בימים הכי קשים לה אפילו לאחר "לילות לבנים"היא מתעכבת מול המראה
ורק לאחר שהכל נעשה בקפידה ולשביעות רצונה היא מחייכת את החיוך הגדול שלה שאפילו הוא לא יכול לבלוע את גודל ענייה החומות הגדולות...
השיער שלה כבר ארוך נורא, מזכיר לה אותה לפני כ20 שנה, היא נהנית להעביר אותו מצד לצד מתמוגגת מן המחמאות על כמה שהוא יפה והוא אכן יפה בעינייה הוא כצבע השוקולד .
ו.....
"קדימה לעבודה,החיים ממשיכים"...היא ממלמלת לעצמה.
הוא מביט אליה ,האיש שאיתה: "חתיכה את..."
היא מחייכת אליו את החיוך העצוב ההוא שלה ולא יכולה שלא לשאול את שאלת השאלות :
"אז מדוע אתה לא"?....
היא שותקת ,מעדיפה לשתוק ,נדמה שזהו הפתרון הכי נבון ,הפיתרון הכי פשוט לכל מיני מצבים ,שתיקה ועוד שתיקה..
"תודה" ,היא משיבה לו .לאחר כמה שניות מברכת אותו ליום מוצלח לעיתים מגניבה לו נשיקה ואז הולכת אל המקום שמפיח בה חיים .
לא הרבה דברים השתנו אצלי מאז הכתיבה בפעם האחרונה, אוליי דבר אחד קטנטן ..
תחושת המחנק של שבת לפנות בוקר גרמה לי לראשונה בחיי להתניע את הרכב ולנסוע ב01.00 לפנות בוקר לים עם הבת והבן ועוד 2 חברים שלהם .
צחקתי כשרגליי נגעו בחול, צחקתי על עצמי על שהעזתי לראשונה בחיי מזה 21 שנים לצאת בלעדיי האיש שאיתי בשעת לילה שכזאת, נשמתי את ריח הים הצטמררתי מהקור וחזרתי לאחר כשעתיים הביתה .
האיש שאיתי...נראה היה שלא שינה אפילו תנוחה ,הבטתי בו ...הוא נראה כל כך ...זר, עד כדי כאב.
"מי אתה?" שאלתי את עצמי ...
אין צורך להגיב ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
