אחת לשבוע אני נכנסת אליה לחדר , החדר עמום ,המוסיקה ,היא מתאימה אותה במיוחד בשבילי, היא שקטה,רגועה ,כמו הנפש שלי אחת לשבוע כשאני אצלה ,רק היא נותנת בי את תחושת השלווה הזו שגורמת לי לבכות לפעמים .
אני נכנסת היא שואלת :" איך את מרגישה רונית"?
העיניים מבריקות לי ,
"אני מתנצלת ,אני בכיינית לאחרונה"...
היא מביטה לי בעיניים ומשיבה :"אני מבקשת ממך לא להתנצל על כך שאת אומרת לי מה שאת מרגישה, את לא צריכה להתנצל
את צריכה לדבר"...
אני שוכבת על מיטת הטיפולים , הדמעות , הן זולגות מעצמן הגוף עייף הגוף עדיין כואב ..
"רונית יש לך מישהו שאת מדברת איתו? משתפת אותו בכאב שלך? חבר אחד או שניים??."....
היא שואלת ואני חושבת וחושבת וחושבת וחושבת" .......(רע מאוד זה מרגיש )
"את יודעת דפנה (כך קוראים לנפש המדהימה הזו) מישהו שיקשיב לי עד כמה כואב ?...כבר לא" ....אני ממשיכה לדמוע .
"משפחה?" היא שואלת,
"המשפחה כן , הם הפתיעו אותי לטובה , כולם". כך שיתפתי .
"רונית ,אדם שלא יודע להקשיב לך כשרע לך ,הוא לא חבר . את ברת מזל שיש לך משפחה ,תשוחחי, תשתפי ולעולם אל תתנצלי על כך שאת מביעה את הרגש שלך ".
היא צודקת חשבתי לעצמי , אבל צריך חברים דפנה ,צריך חיבוק של חבר דפנה .
הגעתי הביתה ,הבטתי בו באיש שלי ,הוא ראה את העניים הבורקות שלי ופתח זוג זרועות ארוכות .
עצמתי את העיניים ובכיתי בכיתי על הכאב , על הקושי ,על האובדן ועל חיבוק אמיתי וחם.
כשהנפש בדאון תהליך הריפוי איטי יותר ,כך אומרים הרופאים ואני ....רוצה להמשיך הלאה אבל מתקשה לקום .
הכותרת לפוסט....רגע של ציניות.
הייתי כאן, ושוב בוכה אבל כבר לא מתנצלת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
