ההרגשה הטובה שהייתה.

חזרתי מהבגרויות של י"א בתאטרון.

בלי שום קשר למה שאני הולכת לכתוב היא ממש נחמד ואפילו נחמד ביותר.

הקטעים הבאים נכתבו כהודעות שמורות בפלאפון אחרי הבגרויות ליד הבית של סבתא שלי, בחושך ובקור, שם חיכיתי לאבא שיבוא לקחת אותי.

אחרי שתראו את הכמות אולי לא תאמינו אבל זה באמת נכתב בהודעות.

יופי טופי.

מי היה מאמין שדווקא בבגרויות אני אראה אותו.

עוד פעם ירידה חדה ומהירה למציאות.

ההוא מהבצפר (מספר 2) באמת היה משהו חולף, לא יצא לי לחשוב עליו בכלל מאז החופש.

כנראה סתם משהו נכנס לי לראש.

והוא. (מספר 1) כנראה שהוא לא היה משהו חולף.

כי חולף, חולף תוך כמה זמן מהראש.

והוא (1) נשאר שם המון זמן, 24 שעות ביממה.

*בכל הדברים הבאים שכתובים מדובר שם על מספר 1, לא על זה מהבצפר*

תמיד אומרים שאסור לגלות מה כותבים אחרת זה לא ייתגשם....

אז אתם יודעים מה? זה גם ככה לא ייתגשם אז מזה משנה בכלל.

ביקשתי מאלוהים משהו בקשר אליו.

זה לא היה שהוא יאהב אותי, אבל זה גם לא היה רחוק מזה.

ביקשתי שאם זה נכון, שאם הוא מרגיש כלפיי משהו

שייתן לי סימן עד יום ההולדת שלי.

אז היו כמה סימנים, טוב לא בדיוק.

לא היו סימנים.

הייתי כל כך שקועה בבוץ הזה שנקרא "אהבה"

שלא שמתי לב שה"סימנים" האלה,

שככה אני חשבתי שהם,

לא נראים כלל כמו סימנים לאחרים, אלא כמו משהו נורמלי לחלוטין.

זאת רק אני והקול הטיפשי שבי שאומר לי להאמין לדברים הפתאטיים האלה,

שאף פעם לא ייקרו.

אז אחרי שהאמת מוטחת בפנים אין הרבה מה לעשות חוץ מאולי להגיד תודה.

תודה שזה קרה ושלפחות עכשיו יש איזושהי אמת, משהו שבאמת נכון ואני יכולה להאמין לו.

ככה לפחות אין ציפיות.

אני מרגישה כל כך מטומטמת!!!!!

מילים לא יתארו.

זה כאילו הבועה שניפחתי שם, כל הבועה הזאת של ה"אולי, ואולי ואולי"

התנפצה לה ככה בתוך שנייה.

בלי להתחשב במה שהיא עושה ללב שלי.

ואתם יודעים מה? עזבו את הלב,

זה גרם למוח שלי להבין כמה טיפשה אני.

אני יכולה להיות נחמדה, מצחיקה, חכמה, ואפילו ממש יפה

אבל זה לא משנה בשיט! יש לי את הדבר הזה שאני חייבת להרוס הכל.

אני פשוט אטומה, קרה, וכמה שאני רוצה חיבוק ממישהו אני לא מסוגלת גם לחבק אותו אפילו בתור ידיד.

עזבו.... אני לא יודעת איך להסביר את עצמי.

ועכשיו, לדברים שאני כותבת ברגע זה.

לראות אותו, ולהבין שצדקתי.

יש לו חיים בלעדיי,

אני אפילו לא נמצאת קרוב.

אני כל כך אוהבת אותו.

זה בכוונה שרק כשמאבדים מישהו אז אתה מבין שאהבת אותו?

חחח שמאבדים.... הוא אף פעם לא היה אפילו קרוב להיות שלי......

אני רוצה ללכת למקום גבוה,

לא, לא כדי להתאבד, טיפשים! (למרות שאני יודעת שאני נשמעת מטומטמת ודורשת צומי... גם לי בא להעיף לעצמי כאפה... אבל זה פוסט שסוגר מעגל מסויים)

אני רוצה ללכת למקום גבוה ולצעוק את זה בקול רם:

"********* אני אוהבת אותך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

תיכננתי לעשות את זה מתישהו בטיול השנתי.... כשנהיה רחוקים והוא כמובן לא יוכל לשמוע,

אבל אנשים אחרים כן.... וגם זה לא טוב.

אני רוצה למצוא מקום כזה.

מטומטמת.

כל כך מטומטמת!!!!!!

הגיע הזמן להפנים.

שמציאות זאת מציאות.

והדימיון שלי הוא משהו הזוי לגמרי ומנותק מהעולם.

יופי נוי, תמשיכי לראות "קומדיות רומנטיות" ולצפות שזה מה שייקרה לך יום אחד....

כי זה לא.

אני שוקלת לסגור את הבלוג.

אל תגיבו על זה.

אני לא מעוניינת.

אני כל כך פתאטית!

לא תשמעו ממני בימים הקרובים.

אל תתקשרו אליי- כי אני אסנן אתכם.... גם בבית.

לא רוצה לשמוע מאף אחד.

אין שום דבר בעולם שמישהו יגיד שינחם אותי עכשיו,

אני רוצה קצת שקט,

שבתכלס, לא יעזור בכלום חוץ משלקוע בתהיות והירהורים

ועוד יותר להתבאס.

אפילו לגוון בגדלים של הכתב, להדגיש את הדברים היותר חשובים לא היה לי כוח.

תתמודדו.

אני חושבת שאם אני אמשיך לכתוב אני אבכה.

היה לי כל כך טוב עד היום בערב.

עד שראיתי אותו, כל הערב אני רק פוזלת הצידה כדי להסתכל עליו.

כשהסתיים מיהרתי להתחפף.

וגיליתי שסבתא כבר ישנה....

אז חיכיתי מחוץ לבניין, למטה, קפואה וחסרת אונים.

שום דבר לא ישפר את ההרגשה,

ראיתי אותו מחבק מישהי.

באותו רגע רציתי כל כך להיות היא.

לא יהיה טוב.

קאט דה בולשיט.

אני מודה שגם אני משקרת שאני כותבת את זה לאנשים.

"תספרי לו"...

אם הוא רק היה יודע...

את מספר השעות שאני חושבת עליו,

את הדברים שאני עושה בגללו,

את זה שהוא גורם לי להסמיק,

שהוא גורם ללב שלי לפעום מהר,

שהמחשבה עליו גורמת לבטן שלי להתהפך ולהפסיק לאכול באמצע.

אני לא יכולה לספר לו.

אם אתם רק הייתם יודעים מי זה..... הייתי מסכימים איתי.

גם ככה לא יעזור לי אם אני אגיד לו משהו....

את מה שהייתי צריכה לראות כבר ראיתי,

את מה שהייתי צריכה להבין כבר הבנתי.

גרוע מזה כבר לא יכול להיות.

(ובטח ברגע זה ה' צוחק עליי וייקרה משהו יותר גרוע....)

אני חושבת שה' צוחק עליי גם עכשיו...

ב-1 באפריל כתבתי כמה שטוב לי....

והרי כולם יודעים ב-1 באפריל זה יום שנהוג בו ל"עבוד" על אנשים, לשקר להם.

אז הנה... ה' עבד גם עליי.

לפחות מישהו מרוצה.

אהבה.

נוי.