הנה הסיפור
"את ילדה מפונקת וטיפשה" אמרה אמה באחת מצרור הצרחות שהיא הטיחה בה באותו הערב אך דפנה רק הסתכלה עלייה במבט אטום והתרחקה מהשולחן.
"אני לא אמשיך את ההרג הזה" היא סיננה לפני שפתחה את הדלת הראשית והחלה לרוץ בכל כוחה ויעדה אל הגבעה הסמוכה.
כאשר הגיעה היא תרה בעינייה אחר מי שהתחיל את כל המריבה בינה לבין אמה וכאשר מצאה את הכבשה השחרחרה היא התיישבה לצידה והחלה לגלג את תלתלייה העבותים בידה וחיוך רחב על פנייה.
דפנה לעולם לא תשכח את היום שבו סיפר לה צורי,הרועה הצעיר,שבשר עשוי מחיות, בדיוק כמו הכבשה הקטנה, ושככה זה גלגל החיים.
היא גם לא תשכח את הבכי ההיסטרי ואת ההבנה שבתוכה,בגופה שלה,יש גוויות רבות של בעלי חיים שלא עשו דבר רע לאף אחד.
"מאותו יום החלטתי שלעולם לא אוכל יצור חי" היא מספרת לכל חברייה אשר מלגלגים ומרימים גבה משועשעת.
אבל לי לא אכפת,היא מהרהרת, תוך כדי צחוק מליקוקייה הרטובים של הכבשה.
לפתע צורי מגיח מאחורי העץ הקרוב ותופס את כתפייה,היא משחררת צרחה רמה ונועצת בו מבט מבוהל שמתחלף לחיוך ידידותי כאשר היא מבינה שמדובר בו.
"אז מה קורה?" הוא שואל ונותן לה חיבוק מהוסס שמוביל את דפנה להתייפחות על כתפו.
"הייי..זאת חולצה חדשה"הוא אומר,מנסה לשפר את המצב המביך בקצת הומור, ובעצם רק גורם לה להתרחק ולשבת על סלע מאובק.
כאשר היא נרגעה הוא התקרב,אמר שהוא מצטער וביקש שתספר לו מה קרה.
"אמא שלי מכריחה אותי לאכול שניצל בצהריים" היא אומרת בקול כעוס,צורי פורץ בצחוק מתגלגל וחושב בליבו שהלוואי שאלו היו הצרות שלו.
"זה ממש לא מצחיק טמבל,אתה לא מבין?אתה יודע כבר כמה פעמים אמרתי לה שאני לא מתכוונת לאכול יותר חיות מסכנות ושתעזוב אותי כבר,נמאס לי להתווכח על זה וכל פעם מחדש לקבל ממנה את גלגול העיניים הזה. אני מרגישה כל כך קטנה וחסרת ישע למול המבט שלה" אמרה דפנה והחלה לבעוט באבנים זעירות שנחו לרגלייה.
צורי שלא היה מוכן לשטף הדיבור הזה רק חייך במבוכה ואמר לה שהכל יסתדר.
"אבל זה רק חוזר על עצמו,כל ארוחת צהריים בחצי שנה האחרונה" היא השיבה,"אז תעשי עם זה משהו" הוא הוסיף,התיישב לידה וכרך את זרועו על כתפה "אני מאמין שאת יכולה להביא את השינוי, שינוי באמא שלך ובהרבה אנשים אחרים".
"קודם אני אתחיל בך,מה אתה אומר?" היא שאלה וציחקקה בעוד הוא הסתכל עלייה וניענע את ראשו מצד לצד במהירות.
זמן קצר אחר כך החליטה דפנה שהוא צודק, שעלייה לעשות מעשה. היא רצה לביתה ולקחה את הבריסטול שהונח על שולחן עבודתה עוד מלפני שבועיים, מצפה לה שתכין עליו את העבודה במדעים, אך לא בשביל זה דפנה לקחה אותו עכשיו, אלא בשביל דבר חשוב יותר,הרבה יותר חשוב מפרוייקט לבית ספר.
דפנה החלה לכתוב משפטים על הבריסטול ושירבטה ציורים של חיות.
לאחר שסיימה היא רצה לחנות ההמבורגרים הקרובה לביתה, בהתאם לתוכנית, ושם צורי כבר חיכה לה.
היא נעמדה לצידו והחלה לצעוק בכל יכולתה "בעד צימחונות ונגד טבח בחיות" ועוד סיסמאות שכאלה בעוד צורי מחזיק את הבריסטול.
לפני שכל איש נכנס לחנות דפנה עצרה אותו וביקשה כמה דקות להסביר על הנושא, היו אנשים שנענו ואף החליטו ללכת לאכול במקום אחר והיו אנשים שהביטו בה במורת רוח ומיהרו להיכנס לחנות.
דפנה עמדה שם עד שהחשיך, מדברת בנחישות ובלהט ממעמקי ליבה.
בכל אותו הזמן עמד לידה צורי והביט בה במבט מעריץ.
כאשר הם החלו להתקדם הביתה צורי חיבק אותה בפתאומיות ואמר לה ברוך "אותי שיכנעת", דפנה חייכה חיוך ענקי ונתנה לו יד.
"את גיבורה,דפנה,אם הצלחת לשכנע איש אחד את כבר משהו ואני בטוח שתצליחי להלהיב ולסחוף אחרייך עוד המון אנשים".
דפנה הרגישה פתאום שהיא גאה בעצמה וחשבה בראש שכן, היא יכולה, ושהיא סוף סוף מצאה לה את המטרה הראשונה בחייה.
עריכה:יהיי אני בין ה50 סיפורים שנבחרו=]
כינוי:
lost swan
בבלוג זה
בכל הבלוגים
