קמה לעוד בוקר של שנאה עצמית, של תיעוב מעוור.
מנסה לטמון את הראש מתחת לכרית ולהתכחש שהגיע הזמן להתעורר, הזמן להתחיל עוד יום מייגע שדומה שלא ייגמר לעולם.
לאחר התמהמהות קלה היא נזכרת שעלייה להתארגן כדי שתוכל לצאת טיפ-טופ מהבית, אפילו שסיבובה היום מתחיל במכולת השכונתית השוכנת שני בלוקים ליד ביתה.
שכבת מייקאפ עבה בתוספת עיפרון מודגש, צלליות יקרות ואודם בוהק מכסים את פנייה הצעירות והיא מסתכלת על בבואתה במראה בסיפוק רגעי.
לאחר מכן היא מברישה את שיערה הארוך ומסדרת אותו בקפידה, היא לובשת את מיטב בגדייה כדי שיראו מחמיאים והיא סקסית כמיטב יכולתה.
לפני שהיא יוצאת היא שותה כוס מים עם קמצוץ לימון, מים כדי לשמור על גזרתה החטובה ולימון כדי שלא תשכח לעולם מה היא ומי היא.
לכל מקום שהיא הולכת מבטים מתפעלים מלווים אותה, מנשים קנאיות ומגברים שיודעים שמעכשיו היא כוכבת הפנטזיות שלהם.
והיא ניזונה מהמבטים המזוגגים ומודעת לכל אחד ואחד מהם ומשהו גואה בקירבה.
ותמיד יש את הגברים שאוזרים אומץ וניגשים לדבר איתה, אותם היא לא יכולה לסבול כי כאשר היא צריכה להשיב כל הביטחון שהיא מפגינה במראה שלה יורד וכל חומותייה מתמוטטות.
והנה גם היום בדיוק כשעמדה בשורה מספר ארבע בין הפריכים לעוגיות הדיאטטיות נעמד לידה בחור גבוה בעל עיניים כחולות חודרות ומבט מלא ביטחון. רק שיסתכל ולא יאמר דבר,התפללה בליבה. אך לא כך היה.
"האם אפשר לדעת את שמך?" הוא שאל והיא התבוננה בו בחשש ומילמלה "סיוון". "נעים מאוד סיוון, אני תומר" הוא השיב.
היא אחזה בעגלתה בחוזקה והחלה להתרחק מהמקום בעוד הוא קורא אחרייה "חכי עוד לא הספקתי לבקש את מספר הטלפון שלך", אך היא כבר נעלמה במעבר החמישי.
המפגש הפתאומי הזה כל כך זעזע אותה, כל כך הלחיץ אותה עד שהיא נטשה את העגלה החצי מלאה בסופר ורצה לביתה.
שם היא ישבה על המיטה, ניסתה להרגיע את ליבה שדפק במהירות מסחררת ופרצה בבכי שנמשך דקות ספורות, בכי שכבר התרגלה אליו.
לאחר שנרגעה היא מיהרה לתקן את האיפור שנמרח ולמשוח עוד ועוד שכבות.
היא עיינה בדוח של הפסיכולוג שלה, שאותו הדביקה מעל מיטתה, וקביעתו שהיא סובלת מהפרעה שגורמת לה להסתמך ולטפח עד טירוף את מראה החיצוני ולפחד פחד נוראי מהאישיות המעורערת שבתוכה.
בתחתית הדוח היה כתוב מרשם למספר תרופות שידעה שלעולם לא תיקח מפני שיש בהן תופעות לוואי היכולות לגרום ליובש בעור.
כל המבטים, הנגיעות של הגברים העובדים איתה והניירות הרבים עם מספרי הטלפון שמושתלים בתיקה גורמים לה לשמחה ולגאווה לדקה או שתיים ולאחריהן המציאות מכה בה והיא שוקעת בדיכאון ובראשה מתנגנת המנטרה שהיא האישה המכוערת בעולם.
ובלילות קרים חוזר על עצמו חלום אחד שוב ושוב, ובחלום גבר, שמראהו לא חשוב, מחבק אותה ולוחש לה "יש לך את האופי היפה בעולם".
בבקרים שאחרי אותו החלום היא תמיד מתיישבת בקצה החדר, על הריצפה הקשה, ובוכה בחרש.
כאב חד חותך את ביטנה והיא יודעת, וכך כל מי שמכיר אותה יודע, שהחלום הזה לא יתגשם לעולם.
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
הסיפור השני שאני כותבת לתחרות בבלוג של כתיבה נוצרת. אשמח מאוד לדעות על הסיפור=]]]
כינוי:
lost swan
בבלוג זה
בכל הבלוגים
