אנשים יקרים, סוף סוף אני מול המחשב אז החלטתי לנצל את הזמן ולשלוח לכם מכתב שיספר בקצרה את המסע המייגע שלי.
אמממ... מאיפה להתחיל?
אוקיי, זה התחיל בהתייבשות שלי בשדה התעופה- כפי שגיליתי מאוחר יותר- תמיד אפשר לסמוך על טיסות של איבריה שיאחרו... זה המשיך בטיסה בתוך מטוס ישן ומסריח (ממש כמו מוניות השירות של קו 16- שעכשיו אני יודעת להעריך...), עם הפסקות חשמל קלות במהלך הטיסה, דבר שגרם לא פעם לאיבוד גובה ספונטני של המטוס. בבוקר הוגשה "ארוחת בוקר": משהו שמריח כמו חביתה אבל בצבע הלא נכון- לבן, איזה קוראסון יבש ולחמניה שלא סותמת לי את החור בשן, אבל לא התלוננתי ואכלתי כי הייתי רעבה... :)
כשסוף סוף נחתנו במדריד השמש הייתה גבוה בתוך שמיים כחולים מדהימים והטמפרטורה הייתה מינוס 2 מעלות בלבד. כל ההרים מסביב היו מכוסים בשלג טהור. לא היו רוחות ובזכות השמש היה לנו די נעים- תתפלאו, היה נעים יותר מבארץ!
בגלל האיחור בטיסה הראשונה נחתתי ברבע ל- 11 כשבשעה 11 ועשרים יש לי כבר טיסת המשך- התחלתי לרוץ! רצתי ורצתי, ורצתי, ורצתי במשך קרוב לרבע שעה, ועדיין הייתי באותו מקום בשדה תעופה. עד שגיליתי תושיה ופניתי לאיזה ערס שהיה איתי במטוס הראשון- היה נראה עליו שיש לו מושג לאן הולכים ומה עושים- אז הלכתי אחריו. למזלי החושים הפנימיים שלי הצילו אותי שוב כי רק בזכותו הגעתי בזמן לטיסה הבאה.
כמובן ששום דבר לא יכול להתנהל כרגיל- טיסת ההמשך שלי איחרה בארבעים דקות!!! ולבינתיים אני מתאפקת לפיפי מחמש בבוקר, אבל לא יכולתי לעזוב את התור...
טיסת ההמשך הייתה במטוס הרבה יותר נעים- חדש יותר ומרווח יותר- והיא התחילה די טוב. בשתי הטיסות ישבתי ליד החלון, ממש איפה שהכנף של המטוס, כך שידעתי בדיוק באיזו זווית אנחנו נמצאים, דבר שהסתבר מאוחר יותר כטעות!
הטיסה עצמה ארכה כשעה ורבע כשבמשך כל השעה הראשונה ישנתי. לפתע- משום מקום התעוררתי בבהלה ומיד הסתכלתי דרך החלון, חיפשתי את הכנף של המטוס ולא ראיתי אותה. החלק הבא יישמע לחלק מאיתכם כהגזמה פרועה ולחלק השני כסצנה מסרט ממש גרוע, אבל לצערי אני לא עובדת עליכם...
לא הצלחתי לראות את הכנף בגלל ערפל שפקד את האי ואת סביבתו. היו רוחות חזקות שטילטלו את המטוס וממש הפילו אותנו. בבת אחת כל התינוקות והילדים שהיו במטוס התחילו לצרוח ולבכות והבהלה גברה. הדיילות התחילו לענות לשאלות של נוסעים מודאגים ואני, הצטרפתי לבכי של התינוקות.
כשירדנו מעל פני העננים וסוף סוף ראינו את הקרקע- היא הייתה ממש רחוקה מאיתנו ומתחתינו היה ים. פתאום הגיע משב רוח שזרק את המטוס כ"כ נמוך לצד ימין (הצד שאני ישבתי בו). לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ אבל הסתכלי דרך החלון וראיתי פתאום שעוד רגע הכנף של המטוס נוגעת בים שמתחתינו. מבחינתי- זה בהחלט היה החלק המפחיד ביותר של כל המסע הזה... ממש ברגע האחרון הטייס הצליח (איכשהו) להנחית את המטוס בשלום... ואז התחילו המחיאות כפיים, הבכי של ההקלה והבהלה למזוודות!
משם הכל כבר היה הרבה יותר טוב (כי איך יכול להיות גרוע יותר במצב הזה?!) פגשתי את אדוה (חברה של אחי) בשדה התעופה והיא לקחה אותי לבית החדש שלי. מסתבר שאני גרה איתם עכשיו אז יצא לי פנאן! הדירה שלנו ענקית- פשוט עצומה- משהו בסדר גודל של 7 חדרים בארץ, שפה היא מחולקת רק ל- 3 חדרים.... עם סלון גדול ומטבח.
ארנון, אדוה והשותפה שלנו תהילה- הבטיחו לי היום ארוחת שחיתות- כי הייתי מורעבת (בואו נחשוב למה...).
נכון לעכשיו אני במשרד, אחרי מקלחת ואיזו ארוחונת קטנה... הכרתי את כל החבר'ה, הם ממש צעירים ונחמדים!
עכשיו אני אסיים כי אני הולכת לקניות (כיף, כיף, כיף!!!) ואני מבטיחה לכתוב שוב בקרוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
