| 1/2008
אופק ילדותי - פרק 11
לאחר זמן ממושך שהרגיש לי כנצח, החלתי פותחת לאט את עיניי. האור החיוור של מנורת החדר התלויה מהתקרה נתן לשאר החדר מראה חולני. "היא מתעוררת!" שמעתי את קולו של אבי. סיבבתי את ראשי בעדינות אל הצדדים,והמראה הראשון שהבחנתי בו הייתה ידי שללא הצמיד שלי לא יכלתי לזהות בין כל הצינורות והמחטים. כשעיניי התחדדו והתמונה התבהרה, הבחנתי בסהר, אמא, ואבא יושבים כולם סביבי עם עיניים אדומות ונפוחות. "מה קרה לי? כמה זמן אני פה? איפה אני בכלל?" מילמלתי בשקט. אמא פרצה בבכי ואבא חיבק אותה אליו. סהר היה הראשון לענות לי. "את בבית חולים אופק, מצאו אצלך כמות אדירה של סם מסוג l.s.d ,יוני וים הביאו אותך לכאן לפני שבוע, אחרי שיצאתם לאיזו מסיבה והם מצאו אותך מעולפת לגמרי שם, הם באים ומבקרים כל יום, וגם שיר ועוד המון חברים שלך, אבל יש אחד שאני לא מכיר, הוא אמר ששמו יהל, הוא לא זז מהמיטה שלך עד לפני שעתיים שאמא הכריחה אותו ללכת לנוח קצת." חייכתי חיוך עצוב. התחלתי נזכרת במה שקרה, לא יכלתי להזכר מה קרה ומה עשיתי פיזית, אבל הרגשות שהביאו אותי לפעול נחקקו בראשי וליבי כאחד. התיישבתי והרופא הגיע וביקש מכולם לצאת כדי שיוכל לבדוק אותי. "מה שלומך יפייפיה נרדמת? אני ד"ר ברטל, ואני אטפל בך בימים הקרובים." -"מה? ימים? אבל הנה התעוררתי, הכל בסדר!" -"אומנם התעוררת, ואנו שמחים על כך, אבל אחרי תרדמת ממושכת של שבוע את חייבת להשאר פה כמה ימים לבדיקות ומעקב. אני מאמין שהכל יהיה בסדר, אין סיבה לדאגה. אז כדי שנבין יותר את המצב, תספרי לי מה קרה? אגב, שברת לאמא שלך את הלב. היא אמרה שאת ילדה טובה, שסמים הם לא הקטע שלך. אז מה קרה שם?" -"נכון. סמים הם לא הקטע שלי. אני לא בדיוק זוכרת, אני זוכרת במעורפל טפטפת מסויימת וטיפות וצבעים מרוחים. יותר מזה כלום." -"ואת טיפטפת את הטיפות לעצמך או שזה נעשה בכפייה?" -"אני לעצמי." הוא הנהנן וליטף את ראשי. הניח בקבוק עם תרופה על השידה לצידי, סידר את המחט בידי ויצא מן החדר. הבטתי הצידה והבחנתי בספר. זה היה "הנסיך הקטן". הספר האהוב עליי. היה שם גם הנגן mp3 שלי, אבל כשהדלקתי אותו גיליתי שכל תכולתו הוחלפה בתכולה חדשה. שמעתי קצת, המוזיקה שהייתה שם הייתה מדהימה. קראתי לסהר פנימה. "סהר, מי הביא לי את הספר והנגן?" -"אה, זה יהל, הוא הקריא לך מהסיפור כל יום והשמיע לך מוזיקה. אגב הוא ביקש רשות לקחת את הנגן אל ביתו ולשים שירים אחרים שחשב שיעשו לך טוב. תשמעי, אני לוקח את ההורים לנוח בבית קצת, נחזור עוד שעתיים. לכי לישון קצת. את תהיי בסדר נכון? הם חייבים להרגע. גם אמיר יבוא איתנו, הוא פשוט לא יכל להפסיד עוד ימי עבודה." -"כן כן בטח, תלכו." החזרתי את האוזניות אל אוזני ועברתי על כל 200 השירים החדשים שהיו לי בנגן. התאהבתי בכל אחד מהם. ומהרגע הזה ידעתי שאני מאוהבת ביהל. ושהולך להיות קשה מאוד להלחם בזה. ואני אלחם, כי יהל של נוף. בדיוק באמצע פרץ המחשבות נכנס יהל אל החדר. "אופק! התעוררת!" הוא צעק ורץ וחיבק אותי. בסיטואציה אחרת כל ההתנהגות שלו הייתה נראית לי הזויה במיוחד, אבל בין כל הקוצים שהוא שלף כלפי כי פגעתי בו הוא תמיד הראה חיבה מסויימת שלא יכל להחביא בסתר. "כן, התעוררתי, תודה על הכל. המוזיקה מדהימה." אמרתי בחיוך והוא חייך אליי חזרה. "אופק, למה עשית את זה לעצמך? ממה יש לך לברוח?" -"לברוח? מי אמר שרציתי לברוח?" -"מעניין מאוד, אופק, ילדה טובה שעברה את שלב הסמים בכיתה ח' והבינה שזה לא לעניין וזה ילדותי, פתאום שופכת בקבוק l.s.d שלם לפה. לא לברוח אה? אז מה רצית? לרוץ?" -"סתם נו, רציתי לדפוק את הראש קצת. לא הלך כמצופה." -"לא הלך כמצופה" הוא חיקה אותי בטון מורתי ושנינו צחקנו. ניסיתי לקום. לא הצלחתי. "מה זה יהל? למה אני לא מצליחה לקום? אני לא מרגישה את הרגליים בכלל!" -הוא התקרב אליי וחיבק אותי. "תקשיבי, אופק, הרופא אמר שזו יכולה להיות אחת מתופעות הלוואי שיופיעו מהכמות הגדולה שצרכת. הגוף התחתון שלך יהיה משותק לימים הקרובים, אבל הם צופים שהוא יחזור לעצמו מהר מאוד. הכל יהיה בסדר." טמנתי את ראשי בין ידיי. איך הכל יהיה בסדר? אולי אני לא אחזור ללכת יותר? איך ארכב על הסוסים שלי? איך ארוץ? איך אהיה חופשיה? יהל כאילו קרא את מחשבותיי נישק אותי במצח ואמר "תרגעי, הכל יהיה בסדר." הבטתי עליו ועיניינו נפגשו. תוך כמה שניות שנינו הסטנו את המבט, לא רציתי שזה יוביל אותנו אל מקומות מוטעים ונראה שגם הוא. כשעה וחצי שחלפו מהר כדקה ישבנו אני ויהל, שמענו את המוזיקה יחד, דיברנו על הכל, וצחקנו ממש מהבטן, כמו לא יצא לי המון זמן. לפתע נקישות בדלת, והייתי בטוחה שאלו ההורים סער ואמיר. "מה אתם מקישים? כנסו!" צעקתי תוך כדי צחוק מתגלגל מהדיגדוגים של יהל.
כשהדלת נפתחה עיניי נפערו ואני נאלמתי. העיניים של נוף חייכו אליי מן הכניסה.
| |
אופק ילדותי - פרק 10
"מה מאוהבת מה - אתה יודע שהוא היה החבר של נוף. איך אני יכולה להתאהב בו. מה יש בו בכלל. אין בו כלום." אמרתי, תוהה אם אני מנסה לשכנע את עצמי או את סהר. "מסתבר שללב אין מין או זיכרון אופק ... אל תברחי מעצמך. אל תברחי אף פעם." סהר הביט בי בעיניים חכמות. הגיע כבר הלילה, ואמא סיפרה שלא נראה שהשביתה תבוא אל קיצה בקרוב. עליתי למיטה וחשבתי על כל מה שסהר אמר לי לגבי יהל. אולי הוא צודק... לא. הוא לא יכול להיות צודק. כי נוף הייתה הנפש שלי, ואת מה ששייך אל נוף אף פעם לא אקח. למחרת בבוקר יוני התקשר אליי ואמר שיוצאים לתל אביב ושלאחד החברים של ים יש בית ריק. כהרגלנו את היום ביליתי בנגינה ובטיפול בסוסים בחווה, אפילו יצאתי עם שיר לטיול בשטח עם הטרקטורון, ובסביבות 8 בערב חזרתי, התקלחתי, התארגנתי ויוני כהרגלו צפר לי מלמטה. הלכנו אני יוני וים. שיר שונאת להיות במקומות שבהם היא לא מכירה לפחות חצי מהנוכחים. הגענו למקום וים היה הראשון להכנס. "הופה תראו מי נכנס הרגע ים ראסטה בכבודו ובעצמו" צעקה מישהי שנראית מעל גיל 20, היא ישבה בין מעגל של עשרה אנשים לכל היותר, בנים ובנות, שישבו על ספות במה שנראה כמו הסלון של הבית ועישנו נרגילה ושתו קצת. ים ניגש אלייה ונישק אותה בפה. התפלאתי, הרי ים עם יעל. כשראיתי שהוא מנשק את כל הנוכחים בפה הבנתי שזה איזשהו מנהג בין קבוצת החברים ההזויה הזו.
"את מי הבאת איתך יםים?" בחור שהזדהה מאוחר יותר בשם ארד, עם עיניים חומות מלוכסנות ושיער שטני קצוץ, שאל. ים הציג אותנו בפני כל החבר'ה שלו. "נעים להכיר. השאר נמצאים למעלה." ארד אמר וחייך. ים החליט שנעלה למעלה להגיד שלום לשאר הנוכחים. עלינו אל הקומה העליונה ונכנסנו לחדר שים הציג כחדר של רועי, חבר שלו, בעל הבית. נכנסו אל החדר ומסכת עשן כבדה אפפה אותנו. שלושה חבר'ה, שני בחורים ובחורה אחת, יושבים על מיטה מתקפלת רכונים אל שולחן קטן אחד מהם מסניף משהו שנראה כמו קוקאין, השני מעשן בנג, והשלישית מביטה על הבחור עם הבנג כאילו ממתינה שיסיים ויעביר לה. לרגע נדהמתי. אני זוכרת פעם בטיול לעתלית עם נוף, מישהו שם הציע לנו חשיש ועישנו כל אחת כמה שאכטות. זה לא ממש עשה משהו ואחר כך התברר שבתוך הנייר המגולגל יש טבק סיגריות רגיל והבחור הרצה לנו על כמה לא בסדר מה שעשינו וכ'ו. הבטתי על יוני וים, ים שכנראה רגיל אל העניין ניגש אל השלושה, אמר שלום לכולם והסניף אף הוא שורה של קוקאין. אני ויוני עמדנו בפה פעור. חשבתי שהראסטות והשרוואלים והצמיד עליו חרוט "ילד פרחים" הם רק עניין של סטייל. מסתבר שים ילד פרחים ועוד איך. "נו? למה אתם מחכים? בואו תצטרפו" ים חייך אליי. יצאתי החוצה וגררתי את יוני איתי. ירדנו לקומה למטה, האנשים נראו שם קצת יותר סאחים. התיישבנו בינהם ובמהרה שקענו בשיחה על סוסים, ספרים, מסיבות טובות שיש בזמן הקרוב, עד שהבחנתי ביוני נעלם עם אחת הבנות שהיו במקום לקומה העליונה תוך כדי שהם מחזיקים ידיים. הלכתי גם אני למקום מרוחק מעט והדלקתי סיגריה. ישבתי לבדי ומחשבותיי נדדו אל יהל. ממש חלמתי בהקיץ. כשהבנתי באיזה מצב אני נמצאת עיניי נצצו והמחנק בגרון איים להתפרץ. אני מאוהבת ביהל. אני מאוהבת בחבר של הנפש שלי שהלכה לי. וזה לא מפליא, הרי היינו כל כך דומות . היא הייתה אני ואני הייתי היא. הסתגרתי באחד החדרים מעשנת בצרורות סיגריה אחר סיגריה, לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. איך אני מתגברת על יהל. כי אני הרי חייבת להתגבר עליו. אין סיכוי שיקרה ביננו משהו. לעולם לא. איכשהו מצאתי את עצמי מתהלכת בבית. נכנסתי אל החדר שבו ים נשאר בשלב מוקדם יותר של הערב. הארבעה כולל ים היו בעולם משלהם. התיישבתי לידם והנחתי את ראשי על ים. ים החזיק בקבוק קטן שהפיה שלו בצורת טפטפת, על תוית הבקבוקון היה רשום L.S.D . שאלתי את ים מה זה עושה, והוא רק חייך. הבנתי שזה עושה טוב. לקחתי מידיו את הבקבוק, ושפכתי טיפה אחת על הלשון, כי קראתי איפושהו שככה משתמשים בl.s.d . חיכיתי זמן מה וראיתי את צבעי החדר ואת הציורים בלונגים הפסיכודליים שהיו תלויים שם מתחילים להמרח. אבל זה לא הספיק לי, המצב הנפשי שלי נותר עגום. החלטתי לקחת עוד טיפה אחת. לקחתי את הבקבוקון, וניסיתי להוציא טיפה, אך נראה שהפיה לא הייתה מחוזקת וכמעט כל תכולת הבקבוק נשפכה אל פי. לרגע הרגשתי כאילו מישהו מצית את כל האיברים הפנימיים שלי באש, החדר הפך מהר מאוד למערבולת של צבעים שהסתובבה במהירות מסחררת, ניסיתי לדבר ולא הצלחתי, שמעתי רעשים באוזניים, כאילו מישהו צורח לתוך מקרופון בשיא הווליום אל תוך האוזניים שלי. פתאום הרעש נפסק. שקט מוחלט. לא שמעתי את עצמי נושמת או את הלב שלי פועם. עיניי נותרו פקוחות אך מערבולת הצבעים הפסיקה להסתחרר ואת מקומה תפס חושך או מסך שחור. פי התייבש לחלוטין ולא יכלתי לנשום. לפתע הרגשתי את ראשי נחבט ברצפה, ויצאתי מהכרה.
| |
|  כינוי:
בת: 31 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
