לרקוד עם מלאכים

במסגרת חזרתי לארץ (אל תכעסו עלי, יש לי נסיבות מקילות לצעד התמוה) נאלצתי להצטייד במספר גלגלים, עד שהרכבת הקלה בת"א תקרום עור ומסילות. היות וישראלי אמיתי נמדד ביכולתו לנגב חומוס, לצפור בכל רמזור ולנהוג על מאזדה, החלטתי גם אני להשתייך לעדר. החלפתי דולרים לשקלים והשתלטתי על מאזדה שחיפשה בעל בית חדש.

מאזדתי נזקקה לטיפול קל והיא ואני נשלחנו ע"י סוכנות הרכב אל מעבר לקווי האויב, כלומר המרכז התעשייתי של בת ים. לשמחתי אנשי המוסך היו אדיבים וקיבלו אותי בפנים מאירות, למרות גוון עורי החיוור משהו. התבקשתי להמתין כשעה עד לסיום הטיפול והחלטתי לנצל את ההזדמנות ולאכול צהריים. המסעדה הקרובה היתה ריקה כשהגעתי והעובד היחידי במקום שמח לקראתי. איש יקר, הוא קיבל אותי בכמעט התרגשות, מה אני יכול להציע לך?

הלכתי על אי אלו שפודים והוא הציע לי במקום ארוחה עיסקית. אני, שמאז ומעולם אוהב לחשוב על עצמי כאיש עסקים משופשף, לא יכולתי לסרב להצעה המפתה. תפוס לך שולחן איש יקר, כך הוא, ותוך זמן קצר אגיש לך את המנה.

התיישבתי לי ליד שולחן אלא שהיה חם בפנים ורציתי לעבור ולשבת בחוץ. בשלב זה חששתי שאם אצא החוצה אפגע בעובד, הוא עלול לקחת את זה אישית, ומאיש יקר אני עלול להתדרדר לסתם לקוח. התייעצתי איתו בנושא והוא הבטיח לי שמעמדי המיוחד לא יפגע, כך ששיפרתי עמדות והתנחלתי בחוץ.

המסעדה התמלאה תוך זמן קצר, בלקוחות ועובדים נוספים, ואני ניסיתי שלא לקחת ללב את העובדה שאותו עובד העדיף לשרת לקוחות חדשים והפסיק לפטם אותי ב"איש יקר", כאילו לא פיתחנו יחסים מיוחדים רק לפני שעה קלה.

גברים, לך תבנה איתם מדינה.

כשסיימתי וניגשתי לשלם עמד ליד הקופאי ילד כבן 9. דבר אלי, ציווה עלי הזאטוט ממרומי קומתו הננסית כשהוא מושיט את ידו לקבל ממני את הכסף. שקלתי אם לשאול אותו למה הוא נעדר מביה"ס או סתם להחטיף לו צ'פחה, אך בשיקול מהיר החלטתי שעדיף לי לחזור הביתה בשלום. יצרתי קשר עיין עם המבוגר האחראי, הקופאי, שילמתי על הארוחה ועזבתי את המקום.

עוד יום (שגרתי?) במרכז התעשייתי של עיה"ק בת ים.