זה שוב מתחיל.

שוב זה קורה.

לא בא לי על זה עוד פעם.

לא חושבת שאעמוד בזה שוב.

אני לא יודעת,

למה זה חוזר?

למה זה נמשך?

למה זה לא מרפה ממני?!

למה אני צריכה כל יום לקום בידיעה,אוי הנה זה שוב חוזר.

הנה,אני שוב זוכרת את זה.

אני לא רוצה לזכור את זה יותר!

אני רוצה לשכוח!

לא מסוגלת להיזכר בזה.

זה כואב לי

זה לא מרפה ממני

זה בפנים,

זה מכאיב

הלוואי והייתי שוכחת את מה שקרה.

בעצם,

הלוואי וזה לא היה קורה.

אז נכון,אומרים שלכל דבר בעולם יש סיבה.

ולכל דבר שנעשַׂה בעולם הזה יש סיבה.

אבל עד כדי כך?

זה לא הגיוני בכלל..

אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

אולי פשוט עדיף שאשתוק,ואתן לדמעות פשוט לזלוג...