לפני שש שנים,נער בן 14 עמד להתאבד בקפיצה מגג ביתו.

את מרבית זמנו בחיים הוא בילה לבד בביתו. אמא עבדה קשה במשך שעות ארוכות וחזרה בשעות הערב המאוחרות הבייתה.

אחיו הגדול לא יכל לסבול להיות בין ארבע קירות ותמיד יצא לבלות עם החברים.

אבל הילד הזה,שספג את מלוא עצמת המכה מפירוק והריסת המשפחה ע"י אבא שלו נשאר לבד בבית.

כשהוא לא היה לבד בבית הוא היה בחוץ,מסתובב עם אנשים שמעולם לא קרא להם "חברים",מלבד אחד מהם,התחיל לעשן והתדרדר בלימודים...הפך לשבר כלי.

הוא ראה את אמא שלו נמקה מהפחד להיכשל במאמץ להשאיר את הראשים שלה ושל שני בניה מעל המים הסוערים שאליהם אב המשפחה זרק אותם ברוע לב כעשה כל

שביכולתו להרוס את מעט החיים שעוד נותרו להם.

הוא ראה איך למרות מאמצים על-אנושיים היא נהרסת מבפנים,ועומדת להפסיד את הקרב המשפטי שאב המשפחה כפה עליה כשתבע את הבית לעצמו,ובכך היה מאלץ אותם להיזרק למגורים ברחוב חסרי כל.

אמא שלו לא סיפרה לו על הכל,כי היא רצתה שהוא לא יידע כדי שאיכשהו יוכל להמשיך לחיות את חייו ולהתרכז בלימודים בזמן שהיא מנסה להסוות את העובדה שהם עומדים להפסיד את הכל.

אבל הוא ידע מספיק,וראה מספיק והבין מספיק...והוא לא יכל לסבול את זה.

אכול שנאה חריפה כלפי אביו, שמעולם לא ידע כמותה עד אותו יום ולא ידע כמותה עד היום הוא החליט לסיים את הסבל.

הוא התיישב על קצה הגג עם הרגליים מעבר לקצה,באוויר,מתפלל לאלוהים שלא ימנע ממנו את בקשתו האחרונה, שהגוף לא ינסה וגם לא יצליח לשרוד והוא יאלץ להמשיך לחיות, שזה לא יכאב...

אבל הוא פחד...ברגע של בהירות מבעד לדמעות ולסבל הוא חשב לעצמו מה הידיעה על התאבדותו תעולל לאימו המסכנה ולאחיו שלמרות שהיו לו חברים היה בודד בדיוק כמוהו,וסבל את אותם ימים לא פחות ממנו.

הוא שאל את עצמו האם הוא באמת מסוגל לעשות את זה לאלו שעוד אוהבים אותו והוא אוהב אותם.

ואז הוא הבין את הכל. יש אנשים שהוא אוהב,ויש אנשים שאוהבים אותו, והוא לעולם לא יפסיק לחיות כל עוד יש אהבה בחייו.

והוא צריך להמשיך להחזיק מעמד למען אלו שאוהבים אותו ולמען אהבתו אליהם.

הוא התגלגל חזרה מהקצה והתיישב בגבו אל הקיר,בוכה דמעות של הקלה.

יושב שם לבד על הגג ולא מסוגל להפסיק לבכות,ולאהוב...

באותו ערב הוא נשבע לחיות ולאהוב.

הוא נשבע לעצמו לעולם לא להיות כמו אבא שלו,שמאותו רגע הוא מכנה אותו "אבא" רק כדי שאנשים יבינו אל מי הוא מתכוון,אבל בינו לבין עצמו הפסיק לקרוא לו "אבא",מאותו ערב הוא החליט להיות אבא לעצמו.

הוא נשבע לא לחזור על אף טעות שעשו הוריו,כאשר התחתנו בגיל צעיר עוד לפני סיום שירותם הצבאי והקימו את המשפחה ללא כל בסיס כלכלי לקיים חיי משפחה נורמליים,שגרמו בסופו של דבר לפירוק המשפחה על רקע כלכלי והצתת השנאה בין הצדדים.

הוא נשבע שכבעל וכאבא הוא ידאג שלעולם לא יצטרך לגרד את דפנות כיסיו כדי למצוא מספיק כסף "לסיים את החודש" כמו הוריו,ולא יקים משפחה עד שיידע שיש לו מספיק אמצעים לספק את ילדיו ואשתו-שאיתה יתחתן מאהבה בלבד ולא מתוך תאוות בצע כמו הוריו,שכשילדיו יבקשו ממנו להירשם לחוג,לשלם את אגרת הלימודים,כסף לערב בילוי או לצאת לדייט או כל דבר אחר הוא לא יצטרך להגיד לעולם "אין לי" כמו שאמרו לו הוריו.

הוא נשבע להשיג את כל זאת לפני שיקים את משפחתו שלו-רק כדי שכאשר לבסוף יקים אותה הוא יוכל לדאוג לכל הדברים שבאמת חשובים,אושרה ובריאותה של משפחתו.

הוא נשבע לא לשנוא יותר את מי שקרא לו פעם "אבא" לעולם,ובבוא הימים אפילו גם למד לסלוח לו.

הירח המאיר הזכיר לו שאמא צריכה לחזור בקרוב בעוד שהוא יושב על גג ביתו.

הוא ירד מהגג ונכנס להתקלח,לשטוף את עצמו מכל סימן שהערב השאיר עליו,ואז גם נשבע שאמא לעולם לא תדע על מה שקרה באותו ערב,הוא עומד במילתו עד עצם היום הזה.

עברו מספר חודשים והחיים התחילו לחייך לאט לאט אל הנער בן הארבע עשרה,במסגרת המאבק המשפטי העו"ד של אימו הצליח לכפות הסדר לפיו האמא ושני בניה יוכלו להישאר בביתם,תם המאבק המשפטי ונגמר

הליך הגירושין ההרסני.

אחיו של הנער,שכבר גדל להיות בן 15, התגייס לצבא לשירות קרבי בגדוד קרק"ל של חטיבת הנח"ל,אך לאחר מחצית השירות הבין שהוא לא מסוגל לסבול את השהייה במערכת הצבאית

ומצא את דרכו מחוץ לצבא על פרופיל 21 נפשי. הוא נאבק למצוא את דרכו בחיים האזרחיים בעבודות מזדמנות ובעבודות קבועות אך לא ארוכות טווח בקיבוצים בעיקר בדרום הארץ,אך בסופו של דבר פוטר או התפטר

ונאלץ לחפש לעצמו דרך חיים מוצלחת יותר,כאשר שגיאותיו עולות למשפחה שממילא הייתה על סף התרוששות בעקבות המאבק המשפטי כסף רב (ואכזבה רבה), הנער שצפה באחיו עושה שגיאה אחר שגיאה בחיפוש דרכו בחיים, החליט ללמוד מטעויותיו של אחיו הגדול כשם שהחליט ללמוד מטעויותיהם של הוריו,והחליט למצות את שירותו הצבאי עד תום,גם משום שלמרות הכל אהב (ועדיין אוהב) את ישראל והיה(ונותר) פטריוט לא קטן אבל בעיקר כי ידע שבישראל הצבא יכול לשמש כמפתח לדלתות חשובות בחיים,ובמצבים מסויימים אפילו כמפתח-מאסטר לכל הדלתות בחיים...לפחות לדלתות שחשוב לו לפתוח.

עלה במוחו הרעיון (שלימים הפך לנדר) לצאת לקורס קצינים במהלך שירותו הצבאי,להמשיך לקריירה צבאית בקבע ולצאת ללימודים על חשבון צה"ל במהלכה...ולאחר שיגיע הכי רחוק שיוכל להגיע במסלול הזה,הוא יפרוש לחיים האזרחיים כשבידיו כל הכלים שהוא נשבע להשיג כדי שיוכל להקים את משפחתו בנחת.

כשסיפר על כך לאנשים אמרו לו שהוא צעיר מידי בשביל להחליט החלטות גורליות ומרחיקות לכת שכאלו...בינו לבין עצמו הוא ידע שחוויותיו מגירושי הוריו אילצו אותו להתבגר ולהתחשל,ומצבה של משפחתו לא יאפשר לו להמר על טעויות כמו שאחיו עשה אלא מאלץ אותו לקחת את עתידו בידיו ולדאוג לו כבר עכשיו. הוא לקח את דבריהם של האנשים מסביבו כמחמאה כאילו אמרו "אתה בנאדם בוגר,בוגר מגילך הביולוגי",בסופו של דבר גם האנשים מסביבו הכירו בזה,והודו כי הנער אכן בוגר מגילו הביולוגי.

השנים ממשיכות לעבור והנער בן ה-15 הפך לנער בן 18 (הוא עדיין מתעקש לקרוא לעצמו נער,למרות שבגיל הזה הופכים לגברים...כנראה מפאת הצניעות והענווה שתמיד דגל בהם),הוא מסיים את התיכון

וכחודש וחצי לאחר מכן מתגייס לצה"ל,לאחר שעבר את המיונים ליחידה בה בחר כמעט מהרגע הראשון ששמע עליה,שלמרות שבהתחלה זה לא עניין אותו-היחידה הזאת גם נחשבת ליחידה יוקרתית.

החייל הצעיר מסיים את הטירונות, זמן קצר אחריה הוא מציין את יום הולדתו ה19 מבלי לחגוג אותו,בגלל אסון שפקד אותו חמישה ימים לפני היום הולדת.

עוברת עוד שנה רבת תהפוכות בחייו האישיים של החייל,שעכשיו כבר בן 20.

והנה הוא ניצב לפני תחילת הליכי הקבלה לקורס קצינים,הנה הוא מתחיל ללכת במסלול קיום נדריו ושבועותיו.

לפתע הוא נתקף פחד מפני ההחלטה,על סף החרדה...הוא חושב על הקורס,חושב על העתיד שיבוא אחרי הקורס והוא מפחד כמו שפחד רק פעם אחת בחייו,לפני שש שנים. הוא מפקפק ביכולתו

להשקיע את המשאבים הנפשיים שהקורס ידרוש,משאבים שמעולם לא נדרשו ממנו לפניי כן. זו הפעם הראשונה בה הוא איי פעם פקפק ביכולתיו,ולא הצליח להבין למה.

הוא שוקל להפר את הנדר והשבועה שנתן לעצמו,שוקל לא ללכת לקורס קצינים, בודק אם יש דרכים אחרות,פשוטות יותר,קלות יותר,כאלו שדורשות פחות משאבים נפשיים אך מאפשרות

לו להגיע לאותם מחוזות שאחריהם החליט לצאת לחפש בבוא הזמן.

הוא מספר על כך למשפחתו, אשר מתאכזבת עמוקות מעצם העובדה שהוא שוקל לוותר על מה שהם כבר יודעים כי הוא חלום חייו ושאיפותיו,אך גם שאיפתם למענו.

מתפתח ויכוח,שהולך ומתלהט בינו לבין משפחתו...הוא נפגע מחוסר התמיכה ובאי-האמון שלהם בו ומהמילים שהם מטיחים בו.

הנער (שגם בגיל 20 עדיין קורא לעצמו נער,וחושב שאולי זה ניסיון לא מודע של עצמו בכל זאת להיות כבני גילו ולא בוגר משנותיו) שבדרך כלל היה רגוע ושקול מאבד את עשתונותיו ותוקף בחריפות חזרה,

לאחר מכן הבין כי תקף מתוך עלבון ואכזבה על חוסר התמיכה וההבנה לפחדיו, ואולי כי ציפה שהם,עם נסיון חייהם העשיר אולי יוכלו להבין אותו ולהסביר לו את הכל במקום שיתקפו אותו כך.

הויכוח הפך לריב סוער במיוחד,שהסתיים בכך שהנער נפגע ממשפחתו עד כדי כך שלא יכל לשהות במחיצת משפחתו מרוב עלבון.

והסתגר לבדו בחדר שעות ארוכות...

לאט לאט וללא מילים הסערה שוקטת,מתפתחת בין הצדדים הבנה שבשתיקה כי שני הצדדים חצו את הגבול והגזימו בתגובותיהם.

הם מדברים שוב,בטון שקול,שהופך לטון חם ואוהב שוב,שהופך להבנה הדדית.

הם גורמים לו להבין את החרדה שלו מפני קורס הקצינים סוף סוף,כפי שציפה מהם בהתחלה.

את ההבנה הוא לא יכול לבטא במילים,אבל הוא מבין את זה,את עצמו,את הפחד...בצורה מופשטת אבל בהירה.

הנער הזה,שהסיפור שלו התחיל לפני שש שנים כשהיה בן 14, המשיך כאשר צפה באחיו כשהיה בן 15,התגייס בגיל 18,חגג את יום הולדתו ה20 ובסוף השבוע האחרון נתקל בחרדה,הטיל בעצמו ספק,רב והתפייס עם משפחתו והתגבר על החרדה הרגעית והבלתי מוסברת הוא אני.

בקרוב אני אתחיל את הליכי ההכנה הפנים-יחידתיים לקורס הקצינים,ואתחיל ללכת בדרך אליה החלטתי לצאת לפני שש שנים.

שמעתי פעם את המשפט "אומץ אינו היעדר הפחד,רק טיפשים אינם פוחדים", ואני מאמין בו.

אי אפשר שלא לפחד או לפחות לחשוש מעט כשניצבים מול החלטות כאלו לגבי העתיד הקרב ובא,אך גם העתיד הרחוק יותר.

זו אי שפיות לא לחשוש וזה רק הגיוני לשקול את הדברים ולחשוב עליהם,וטבעי לחשוש מפני ההחלטות האלו.

אני מודה בלב מלא,אני חושש...ליבי אינו חופשי מפחד אך גם אינו משותק מפחד.

אני לא מפחד מכישלון כי אני מאמין בעצמי ואמונתי בעצמי מגובה באמונתם של רבים מסביבי,שמאמינים בי לא פחות מכפי שאני מאמין בעצמי.

אני מפחד רק מדבר אחד,שאני לא יודע איך לבטא במילים, אבל מצאתי את הביטוי שלו בשיר...

Slightly Out Of Reach - James LaBrie

Working so hard
What are you getting out of this commitment

have many nice things
But there's no time to take a rest
And you're spent

In the moment, you never seem to be
That time will come

Taken from those
You should be here, you look on
But you're not part of anything there
The days and the years are passing
Quite the man
With your worldly possessions
The crown upon you in all its glory

Driven around
Down these same ole roads you've known far too long
Turning around is not an option in front of you
You're too far gone

And all the signs are warning him
A dead end street

Taken from those
You should be here, looking on
But you're not part of anything there
The days and the years have passed you
Getting old
With your worldly possessions
The crown upon you in all its glory

Not sure that you know
Any more, what you feel right now
To look back when you dreamed
That you'd have everything you want
It's so hard to just to get through

So much of the time you were not here

You looked on
But were not part of anything there
The days and years have passed you
Now you're old
All your worldly possessions crumbling...
Now all of your time is spent there
They moved on
And they're not part of anything here
The days and the years have passed you
And you're old
With your worldly possessions
All crumbling 'round you
And all it's glory

ולמרות זאת, אני מבין שזהו פחד טבעי מפני אתגר שמעולם לא ניצבתי בפניו, ולא משהו אמיתי שמפניו יש לי סיבה לפחד באמת.

אני מחזיק בנדר שנדרתי קרוב ללב,שיחמם ויחזק אותי,וברגעים הקשים שבוודאי יבואו כשאני אהיה שם רחוק מכל אהוביי ואוהביי בבה"ד 1 במשך שבועות ארוכים,הנדר הזה

יזכיר לי בדיוק למה אני שם,אבל יותר מכל הוא גם יזכיר לי אל מי אני אחזור משם כקצין,ובשביל מי(חוץ מעצמי) יצאתי למסלול החיים הזה.

זה הנדר שלי.