חשבתי שאני בסדר.

או שלפחות הייתי בסדר וזה נכנס בי קצת בדיליי,או שלא הייתי בסדר מלכתחילה

ורק עכשיו הבנתי.

אבל אני לא בסדר...קשה לי להתגבר.

קשה לי להוציא את התמונות והאירוע של אותו לילה מהראש.

קשה לי להפסיק לדאוג לחבריי הפצועים

קשה לי להפסיק לשחזר את כל מה שקרה...

באיזשהו מקום קשה לי להתמודד עם העובדה שהייתי במרחק חמש שניות מפגיעת רסיסים

שאולי הייתה מביאה למוות,או לפגיעה קשה,כמו זו של חברי למחלקה שנפגע אנושות מרסיס שחדר למוחו.

קשה לי להתמודד עם העובדה שאם חבר שלי לא היה מעיר אותי,או שהיה מעיר אותי ארבעה שניות מאוחר יותר

הייתי סופג לפחות שלושה רסיסים בראש...לא יודע כמה עוד בשאר הגוף.

זה מפחיד,זה מזעזע.

רעשים חזקים מבהילים אותי,אומנם אני לא נכנס לפאניקה ומשתתק...אבל רעשים כאלו לא היו מקפיצים אותי

ככה מקודם.

אבל יותר מכל אני פשוט רוצה לראות את החברים הפצועים שלי,אביב,איתן,איתן ואלי...

אני מרגיש כאילו עד שאני אראה אותם אני לא אוכל להירגע.

לא יודע למה אני גם רוצה לבקר בזיקים,ללכת לפלוגה שלי,לראות את רצפת הבטון של האוהל שנפגע...לראות איך

ממגנים שם את כל האוהלים...כאילו שהם עושים טובה שהם נזכרו שטירונים שנמצאים בצבא פחות מחודש

ישנים שם בלילה.

בסופו של דבר כנראה שגם אני אבקש לראות את הקב"ן בבסיס החדש שלי שבו אני אעבור את הקורס,בקריה בת"א.

אני לא מתבייש בזה שאני כנראה כמו רבים מחבריי לפלוגה רוצה לראות קב"ן,איפשהו אני אפילו שמח שזה ככה

כי בהתחלה לא הצלחתי להבין איך זה שאני לא מרגיש רצון לראות את הקב"ן...זה לא נראה לי אנושי,קצת מנותק.

קצת מנחם אותי לדעת שאני פגיע כמו כולם.

קצת משחרר לדעת שאני עוד מסוגל לפנות לעזרתם של אחרים...בדרך כלל אלה היו האחרים שבאו אלי לתמיכה

או לעצה,אני שמח שגם אני מסוגל לפנות לעזרה.

אבל מה שלא יהיה,אי אפשר להפריד את כל הנ"ל מהכעס.

אני בניגוד לרבים לא חושב שצריך לפנות או להעביר את הבסיס משם,הבסיס צריך להישאר שם.

כמו שבסיס יפתח (שמאכלס גדוד של חטיבת גולני) שגם עליו ירו בעבר לא צריך להתפנות.

אבל למה אין מיגון?

קראתי בחדשות שקציני-אנא-עארף בכירים בצבא אמרו שהמיגון בזיקים סביר,ושהודות למיגון נמנעה פגיעה

של רבים נוספים ונמנעו פגיעות חמורות יותר...

ברור לי כבר שהקצינים האלה כנראה פשוט לא היו שם...כמעט שאין מיגון בפלוגה שלי,בטח שלא מיגון

שהיה יכול למנוע פגיעות נוספות או פגיעות חמורות יותר.

למה יש רק מערכת כריזה אחת בבסיס שנמצאת על גג מפקדת הבסיס,שנמצאת 300 מטר מהפלוגה?

מי חשב לעצמו שמישו שישן בלילה עוד יוכל לשמוע את האזעקה מ300 מטר מספיק חזק כדי להתעורר?

ועוד שזה אפילו לא אזעקה אלא קול של אישה שאומר בנינוחות "צבע אדום"...

שאלנו את מפקד הבסיס למה האזעקה היא לא קול מפחיד ומעורר יותר שצועק את המילים

או אפילו צופר עולה ויורד כמו הצפירות שהיו בצפון במלחמת לבנון השניה...

הוא אמר שמישהו שם למעלה החליט שעדיף קול עדין ומרגיע

"טוב,'צבע אדום',בואו כולנו נלך ברוגע ובשקט למרחב מוגן,אולי גם נעצור לסיגריה בדרך ונקווה שהקסאם לא יפול עלינו"??!

כל המטרה באזעקה הזאת זה שאנשים לא יישארו אדישים ויזיזו את התחת שלהם למרחב מוגן!

בחייאת ראבאק...

מילא אם היו משאירים את הכריזה כמו שהיא,למה אין רמקול בכל פלוגה בנפרד?

אף אחד לא קלט שכמעט אף אחד לא שמע את האזעקה?

אני מקווה שכל הדברים האלה שאמרתי כאן,ואמרתי גם למפקדים ולמפקדות בבוקר שאחרי הקסאם ייכנס להם לראש

והם יישמו את כל הדברים האלה בתהליך הפקת הלקחים...

לפחות אם תהיה פעם הבאה בזיקים שפחות אנשים יפגעו והפגיעות יהיו פגיעות חרדה לכל היותר.

רק חבל לי שבישראל,כמו בישראל,צריך שיקרה אסון כדי שמשהו יזוז.

כי בפעם שעברה הקסאם נפל על פלוגה שהחיילים שלה לא היו בבסיס ואף אחד לא נפגע,אז התחילו למגן...

לפני שנתיים והם עוד לא סיימו.

בשנתיים אפשר למגן חצי מהמדינה.

מבחינתי האחראים לאוזלת היד הזאת אחראים לטראומה האישית שלי ולרוב הפציעות של החברים שלי

לא פחות מהקסאם עצמו.

ועם כל המטען הזה אני מחר לובש שוב מדים,עולה על רכבת לת"א וחוזר למסגרת הצבאית

ומנסה להמשיך הלאה...

כאן אני מסיים את הפוסט,לצערי עם הרבה כעס כאב וקצת פחד...

מקווה שכשאני אחזור עוד שבוע אני ארגיש יותר טוב לגבי כל זה,ואבי דורפמן יתעורר

בלי פגיעה מוחית בלתי הפיכה...תתפללו בשבילו

עריכה:16:23

בתוך הכל הרגע נזכרתי שמחר אני אהיה בן 19.

אני מקווה שאתם כבר מבינים למה אני לא הולך לציין את היום הזה בצורה חגיגית.

שתהיה לכולכם שנה טובה מלאת בריאות ושמחה

והחלמה מהירה לכל חבריי הפצועים מפלוגה ו'