הכל מוכן כבר,עשיתי את כל הסידורים.

יש לי את כל מה שאני צריך ולא יחסר לי כלום.

אני עומד על המפתן עם הידיים מונחות על המשקוף,משתהה...

מחכה...אבל לא יודע בשביל מה.

מחכה...אבל לא יודע בשביל מי.

הכל מוכן כבר,התיק הכבד על הגב

המח אומר לצעוד,הלב מסרב להחלטה.

ההיגיון אומר לעזוב,הרגש אומר להישאר.

אני פותח את הדלת,אוויר נעים נושב עלי...אני לוקח שאיפה עמוקה.

לא...זה לא אני שעומד לעזוב את הבית.

זה לא אני שמוותר ונכנע,זה לא אני שנכנע לחיים ומסכים להתבגר לפני הזמן,לא שוב.

זה לא אני שמשאיר את הכל מאחור.

זה לא אני שעוד מעט יקח צעד קדימה,יסגור את הדלת מאחוריו וינסע רחוק מכאן...שלא על מנת לחזור.

אז אם זה לא אני,מי אני כן?

אמרו לי להשלים עם זה,אמרו לי לצחוק על זה.

אמרו לי לתת לזה לחלוף על פני ולתת לזמן לעשות את שלו...

אבל זה לא אני שישלים עם זה,זה לא אני שיצחק על זה.

זה לא אני שייתן לזה לחלוף על פני וייתן לזמן לעשות את שלו...

אז אם זה לא אני,מי אני כן?

אני זה שבוחר,אני זה שמחליט,אני זה שלוקח את חיי בידיים.

אני זה שיישאר למרות הכל,ואולי גם בגלל הכל.

אני זה שמחליט להישאר כאן ולנסות להחזיר את מה שאבד

אני זה שבוחר למלא מחדש את החלל שהתרוקן,אם אני אצליח אז באותם דברים שמילאו אותו

בעבר,ואם לא אז בדברים חדשים.

פעם הייתי זה שמחייך גם מול קשיים,ופותר כל בעיה שניצבת בפניי.

הייתה לי תשובה לכל שאלה,הצלחתי להתמצא גם במקומות שהיו לי זרים.

חברים היו באים לדבר איתי על הקשיים שלהם,באים לבקש את עזרתי

באים לקבל את עצתי ומילתי בכל פעם שהיו אובדי עצות וחסרי מילים

וכל פעם שאני נתקלתי במשהו-מהר מאוד התגברתי עליו,בחיוך ובחן שהיה רק לי.

אז כן,אני מודה...ירדתי מגדולתי לאורך הזמן.

אני לא מתבייש בזה,עשיתי טעויות...נתקלתי בקשיים שלא הצלחתי להגבר עליהם

אבל מטעויות לומדים,ועל קשיים מתגברים,ובעיות פותרים.

חסרים מושלמים,חללים מתמלאים,פערים מכוסים,שאלות מקבלות תשובה...

אלה דרכי החיים,וכמו שהגלגל הסתובב פעם אחת לרעתי

אני אסובב אותו חזרה,לטובתי.

אני אחזור,במלוא כוחי,במלוא גדולתי,עם החיוך והחן שפעם היו מנת חלקי

ועוד יחזרו להיות מנת חלקי.

אני שואף לעוד,לא מתפשר על פחות.

אני מייחל ליותר,לא מסתפק במעט.

אני חותר קדימה,לא נשאב חזרה למערבולת.

לא...עדיין לא הגיע הזמן לעזוב.